מְסַפְּרִים: הָרַפְתָן שֶׁל בֵּית רַבִּי הָיָה עָשִׁיר מִשְׁבוֹר מַלְכָּא, מֶלֶךְ פָּרַס, שֶׁכֵּן הָיוּ לְרַבִּי בְּהֵמוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ בָּרֶפֶת, שֶׁאֲפִלּוּ מִפְּסָלְתָּן אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְעַשֵּׂר. כַּאֲשֶׁר הָיָה שָׂם תֶּבֶן לִפְנֵי הַבְּהֵמוֹת, הָיָה הוֹלֵךְ הַקּוֹל שֶׁל גְּעִיָּתָם בִּשְׁלוֹשָׁה מִילִין, וְהָיָה מְכַוֵּן לָתֵת לָהֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּכְנַס רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע קוֹל צַעֲקוֹתָיו, מִפְּנֵי הַכְּאֵבִים שֶׁהָיָה סוֹבֵל, וַאֲפִלּוּ כָּךְ הָיָה קוֹלוֹ מִתְגַּבֵּר עַל קוֹלָם, עַד שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ יוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁכָּל כָּךְ הָיוּ רַבִּים יִסּוּרָיו.
וַאֲפִלּוּ כָּךְ, הַיִּסּוּרִים שֶׁל ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן עֲדִיפִים הָיוּ מֵאֵלּוּ שֶׁל רַבִּי. שֶׁאִלּוּ יִסּוּרֵי ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן, מֵאַהֲבָה בָּאוּ עָלָיו, וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ, וְאִלּוּ יִסּוּרֵי רַבִּי, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁגָּרַם הוּא עַצְמוֹ בָּאוּ, וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה אַחֵר הָלְכוּ.
מֶה הָיָה הַדָּבָר? עֵגֶל אֶחָד, שֶׁהָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ לִשְׁחִיטָה, הָלַךְ וְתָלָה רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ כְּנַף בִּגְדוֹ שֶׁל רַבִּי, וּבָכָה. אָמַר לוֹ לָעֵגֶל: לֵךְ, לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, לִשְׁחִיטָה! אָמְרוּ מִשָּׁמַיִם: הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת - שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין.
וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה אַחֵר הָלְכוּ יִסּוּרָיו. יוֹם אֶחָד הָיְתָה מְטַאַטְאָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶת הַבַּיִת, הָיוּ מֻנָּחִים שָׁם בְּנֵי חֻלְדָּה, וְהָיְתָה מְטַאֲטְאָה אוֹתָם. אָמַר לָהּ רַבִּי: הַנִּיחִי לָהֶם, הֲרֵי כְּתִיב: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תְּהִלִּים קמ"ה, ט'). אָמְרוּ מִשָּׁמַיִם: הוֹאִיל וּמְרַחֵם — נְרַחֵם עָלָיו, וְאָז פָּסְקוּ יִסּוּרָיו.
בבלי בבא מציעא עפ"י שטיינזלץ
סיפור זה אפוף בניחוחות של אגדה. כמה פרטים בסיפור הם פנטסטיים. אפשר להניח, כי הסיפור נוצר זמן רב אחרי ימיו של רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא, חותם המשנה.
עיקרו של הסיפור הוא חוליו של רבי, שנראה שהיה חולי כלשהו במעיים, שגרם לו לכאבים רבים. המספר רוצה לחזק אצל שומעיו את האמונה בכך, שיסוריו של אדם באים עליו משמים בשל חטא שחטא. אותו רבי, שעושרו הגדול ומעמדו הרם עמדו בניגוד גמור לסבל הגופני שבא עליו, חטא בהעדר אמפתיה לסבלם של בעלי חיים. מדרש אחר מספר על ימי בצורת קשים, שבמהלכם פתח רבי העשיר את אוצרות התבואה שלו לחלקם לתלמידי החכמים. אחד מהם, שלא רצה להתגאות במעמד התלמיד שלו, נדחה על ידי רבי, שלא רצה לחלק מהדגן שברשותו למי שאינו תלמיד חכם. בניסיונו לעורר את רחמי רבי, אמר לו התלמיד: 'פרנסני ככלב וכעורב', ורבי הבין, שטעה, וקיבל את הבחור. הנה לפנינו סיפור נוסף, המעיד על חוסר האמפתיה שגילה רבי כלפי הזולת.
שני פרטים אגדיים בסיפור מצויים באמירה, שרבי היה עשיר כל כך, שהרפתן שלו היה עשיר יותר משבור מלכא, המלך הפרסי. אם הרפתן של רבי, שעשה עסקים בגללי הפרות, היה עשיר מהמלך הפרסי, הרי שרבי היה עשיר ממנו בהרבה! ועוד – שבור מלכא חי אחרי ימיו של רבי...
פרט אגדי נוסף מצוי בתיאור צעקותיו של רבי, שהיו כה קולניות, שיורדי הים שמעו אותם ממרחקים. אמירה זו מזכירה את המדרש, המספר על עזים ביריחו, שהיו מתעטשות לריח הקטורת שהובערה על הר הבית בירושלים.
עגל צעיר, שחש שעומדים להובילו לשחיטה, ברח אל רבי, 'וְתָלָה רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ כְּנַף בִּגְדוֹ', כמבקש חסות של רחמים. רבי מתעלם מסבלו של העגל, ואומר לו: 'לכך נוצרת', ובזאת מהדהד, אולי, את דברי רבן יוחנן בן זכאי בפרקי אבות: 'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת'. לכל יצור חי עלי אדמות נקבע מִשָּמַיִם תפקיד, ועל היצור לקבל את גורלו זה. ההבדל, כמובן, זועק לשמים: על תלמיד חכם לקבל את גורלו – ללמוד תורה, בעוד שעל העגל להבין, שגורלו הוא בית המטבחיים...
אטימות זו, שמגלה רבי כלפי העגל המסכן, מעוררת עליו את זעם השמים, והוא מוכה במחלה מכאיבה מאד. התמונה שמצייר המדרש על רבי המכובד והעשיר, הזועק בכאבים נוראים כל אימת שעליו להתפנות לצרכיו בבית הכיסא, מזכירה לנו את ההנאה ששואבים ההמונים מקריאת דברי רכילות על כוכבי תקשורת, הנתפסים בחטאיהם או בסבלם.
וכמו שבאו על רבי יסורים כעונש על היעדר החמלה שלו כלפי העגל, כך הוא נגאל מיסוריו אחרי שגילה חמלה כלפי גורי החולדה, ששפחתו (עוד דמות מוכרת מהמדרשים) רצתה לטאטא מהבית. סוף טוב הכל טוב!
אני נזכר בשירו של אהרן צייטלין 'דונה, דונה', האומר לנו משהו דומה במילותיו היפות כל כך (בתרגומה של נחמה הנדל הבלתי נשכחת):
עֵגֶל רַךְ קָשׁוּר בְּחֶבֶל
עַל הָעֲגָלָה מוּטָל
וּלְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם
עֶפְרוֹנִי מַמְרִיא אֶל עַל
רוּחַ סְתָו צוֹחֵק לוֹ, צוֹחֵק וּמִתְהוֹלֵל
צְחוֹק הוּא צְחוֹק מִבֹּקֶר אוֹר
וְעַד חֲצִי הַלֵּיִל
דּוֹנָה, דּוֹנָה
?לָמָּה זֶה תִּבְכֶּה
אוֹמֵר אִכָּר לְעֵגֶל הַמּוּטָל
לוּ צִמַּחְתְּ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם
וְהִמְרֵאתָ גַּם אַתָּה
רוּחַ סְתָו צוֹחֵק לוֹ, צוֹחֵק וּמִתְהוֹלֵל
צְחוֹק הוּא צְחוֹק מִבֹּקֶר אוֹר
וְעַד חֲצִי הַלֵּיִל
דּוֹנָה, דּוֹנָה
עֲגָלִים בְּלִי דַּעַת לָמָּה
אֶל הַטֶּבַח הוֹלְכִים תָּמִיד
וַאֲשֶׁר לִבָּם לַחֹפֶשׁ
מַמְרִיאִים כָּעֶפְרוֹנִי
רוּחַ סְתָו צוֹחֵק לוֹ, צוֹחֵק וּמִתְהוֹלֵל
צְחוֹק הוּא צְחוֹק מִבֹּקֶר אוֹר
וְעַד חֲצִי הַלֵּיִל
דּוֹנָה, דּוֹנָה