“פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל” (שיר השירים ד'). – לֶעָתִיד, כְּשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל, יֹאמְרוּ: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם, אַתָּה הִגְלֵיתָנוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת, וּדְחִיתָנוּ מִבֵּיתְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָא לְגָאֳלֵנוּ?!
אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמֶלֶךְ שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ, וּלְמָחָר בָּא לְהַחֲזִירָהּ. אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶתְמוֹל גֵּרַשְׁתַּנִי מִבֵּיתְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָּא לְהַחֲזִירַנִי?! אָמַר לָהּ: דְּעִי לָךְ, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיָּצָאת מִבֵּיתִי, גַּם אֲנִי לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי, וְאִם אֵין אַתְּ מַאֲמֶנֶת לִי – רְאִי הַטָּל שֶׁעַל רֹאשִׁי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל: מִיּוֹם שֶׁיְּצָאתֶם מִבֵּיתִי, גַּם אֲנִי לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי, הַנִּיחוּ יֶדְכֶם עַל רֹאשִׁי, וְתִרְאוּ “שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה”
ספר האגדה עפ"י ילקוט אליעזר
את יופיו של מזמור האהבה הזה מפרק ה' בשיר השירים אסור להחמיץ:
אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה, וְלִבִּ֣י עֵ֑ר. ק֣וֹל דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק – פִּתְחִי לִ֞י, אֲחֹתִ֤י, רַעְיָתִי֙, יוֹנָתִ֣י, תַמָּתִ֔י, שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא טָ֔ל, קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה! פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת כֻּתׇּנְתִּ֔י, אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה? רָחַ֥צְתִּי אֶת רַגְלַ֖י, אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם? דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן הַחֹ֔ר, וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו. קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י, וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ מ֗וֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל. פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י, וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק, עָבָ֑ר. נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ. בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙, וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ. קְרָאתִ֖יו, וְלֹ֥א עָנָֽנִי. מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים, הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר, הִכּ֣וּנִי, פְצָע֑וּנִי, נָשְׂא֤וּ אֶת רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת. הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם, בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑יִם, אִֽם תִּמְצְאוּ֙ אֶת דּוֹדִ֔י, מַה תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ, שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי.
התמונה כל כך חדה וברורה, צבעונית ומרגשת - למי יש צורך להפוך אותה למשל? לחז"ל... עבורם כל שיר השירים הוא מזמור אהבה בין הקב"ה לעמו ישראל. מילא...
הדוד, הוא האלוהים, דופק על דלתה של הנערה, היא עם ישראל, ומבקש פיוס. – עכשיו נִזְכַּרְתָּ? שואל עם ישראל – תחילה גרשת אותנו מארץ ישראל ומחסותך, וכעת אתה מבקש להשיב את הגלגל לאחור?! – אכן, גרשתי אתכם – אומר אלוהים – אבל אתם לא יודעים, שמרגע שהוצאתי אתכם לגלות מארץ ישראל, גם אני לא נשארתי בה, ואני נמצא בחוץ כל העת. ראו, ראשי נמלא טל. זו העדות לכך שאני נמצא שם בחוץ, בגלות השכינה, ומחכה לשוב הביתה ביחד אתכם.
מדרש זה מצטרף לאוסף גדול של מדרשים דומים, המציגים את הגלות לא רק כעונש שהביא אלוהים על עמו ישראל, אלא גם כעונש עצמי, שהביא גם אותו, את האל, למצב הקרוי 'גלות השכינה'. ברקע של סיפורים אלה נמצאת תפיסה, המציגה את יחסי האל עם עמו כיחסים שיש בהם הדדיות. כמו שהעם זקוק לאלוהים, כך גם אלוהים זקוק לעמו. אין טעם ואין תקווה לחיי עם על ארצו ללא אלוהיו, ואין לו, לאל, מה לעשות בארץ ישראל ללא עמו.
דימוי זה של יחסי האל והעם מוריד את אלוהים לדרגה יותר אנושית. זה האל, שאת דמותו ואת תדמיתו עיצבנו אנחנו, ואין משמעות לקיומו בלעדינו. מכאן, שאלוהים אינו אדיש לגורלנו, והוא מייחל לשיבת ציון לא פחות מאיתנו.
אם נמשיך לשאוב רעיונות ממזמור האהבה המקורי בשיר השירים – ארץ ישראל היא הבית, ועוד לפני חורבנו של הבית עזב האל את הארץ, והתיר אותנו עם ללא אל. הוא מבקש לשוב אלינו, ואנו מחזירים לו תירוצים. בדרך זו אין לו כל אפשרות או נכונות להיכנס אל הבית, ואנו, כמו הנערה משיר השירים, יוצאים באמצע הלילה לחפש אחריו מתוך רגשות חרטה, תוך התעלמות מהסכנות האורבות לנו שם, בחוץ. על פי התפיסה הדתית – חזרתנו בתשובה וחיפושינו אחר קרבת האל יביאו את הגאולה. על פי הציונות אנו נעשה זאת בדרך אחרת – תחילה נחזור לארץ ישראל, גם כשאנו מנוערים ממצוות ההלכה, וננסה שם, על אדמת הארץ, ותוך כדי עבודת אדמתה, לברוא לנו מערכת יחסים בריאה יותר עם אלוהים חדש, שאת דמותו נעצב כתוצר של הרוח החדשה שלנו.