ר' זֵירָא, כַּאֲשֶׁר הָיָה מוֹצֵא חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בְּעִנְיַן קַץ הַמָּשִׁיחַ, אָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה, מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם: אַל תְּרַחֲקוּהוּ עַל יְדֵי עִסּוּק בְּחִשּׁוּבַי קִצִּים, שֶׁשָּׁנִינוּ: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כְּשֶׁאֵין חוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם, אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב. וְלָכֵן מוּטָב שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק בְּעִנְיְנֵי הַמָּשִׁיחַ, וּלְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת מִמֶּנּוּ.
בַּבְלִי סַנְהֶדְרִין
מָשִׁיחַ הוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁאֵינָם בְּסֵדֶר הַנְהָגַת הָעוֹלָם, וּרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בָּאִים בְּ'הֶסַּח הַדַּעַת'. שֶׁחוּץ מֵהַנְהָגַת הָעוֹלָם הָרְגִילָה יֵשׁ מִקְרִים חֲרִיגִים לַטּוֹב – 'מְצִיאָה', וְיֵשׁ מִקְרִים חֲרִיגִים לְרַע – 'עַקְרָב'. וּמָשִׁיחַ הוּא דָּבָר מְיֻחָד – שֶׁאֵינוֹ בְּסֵדֶר הַנְהָגַת הָעוֹלָם הָרְגִילָה כְּלָל.
המהר"ל מִפְּרָאג
פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים הוּא, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יָכוֹל לָבוֹא בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הָאוֹפַנִּים: אִם יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל - יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן שֶׁל 'זָכוּ', וְאָז יִהְיֶה זֶה כְּהֶסַּח דַּעַת שֶׁל מְצִיאָה, שֶׁשִּׂמְחָה וְטוֹבָה הִיא לָאָדָם. וְאִם לֹא יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל - יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן שֶׁל 'לֹא זָכוּ', וְאָז יִהְיֶה זֶה כְּהֶסַּח הַדַּעַת שֶׁל נְשִׁיכַת עַקְרָב, שֶׁרָעָה הִיא לָאָדָם.
אִם יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְעוֹרְרוּ בִּתְשׁוּבָה מִלְּמַטָּה, תִּהְיֶה בִּיאַת מָשִׁיחַ בִּבְחִינַת 'חֹדֶשׁ נִיסָן', וְזֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶסַּח הַדַּעַת בִּבְחִינַת 'מְצִיאָה'. וְאִם לֹא יִזְכּוּ, יִהְיֶה בִּבְחִינַת 'חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי', וְזֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶסַּח הַדַּעַת בְּאֹפֶן שֶׁל 'עַקְרָב'.
עַקְרָב וּמְצִיאָה הֵם שְׁנֵי סוּגִים שֶׁל הֶסַּח הַדַּעַת: יֵשׁ הֶסַּח דַּעַת, שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהַדָּבָר יָכוֹל לִקְרוֹת, אַךְ אֵינֶנּוּ נוֹתֵן לִבּוֹ לְכָךְ, כְּמוֹ אָדָם שֶׁמַּאֲמִין שֶׁיָּכוֹל לִמְצוֹא מְצִיאָה, אַךְ אֵינֶנּוּ מְחַכֶּה וּמְצַפֶּה לְרֶגַע זֶה. וְיֵשׁ הֶסַּח דַּעַת שֶׁל עַקְרָב, שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין שֶׁדָּבָר זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָּבוֹא עַקְרָב וְיַכִּישׁוֹ, וְלָכֵן אֵינוֹ מְפַחֵד לַעֲמֹד בְּמָקוֹם זֶה.
וְגַם בְּהַמְתָּנָה וְהַצִּפִּיָּה לְמָשִׁיחַ יֶשְׁנָם שְׁנֵי סוּגִים אֵלּוּ: יֵשׁ הַמַּאֲמִין בַּמָּשִׁיחַ אַךְ אֵינוֹ מְחַכֶּה לוֹ בְּכָל רֶגַע, וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ כְּלָל, וּמַלְעִיג עַל הַמְּצַפִּים לוֹ. וְהַמַּאֲמִין בּוֹ – הוּא הַזּוֹכֶה וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן שֶׁל מְצִיאָה, שֶׁשָּׂמֵחַ בְּבִיאָתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ – מְקַבֵּל בְּאֹפֶן שֶׁל עַקְרָב, שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִבִּיאָתוֹ.
המהרש"א
מָשִׁיחַ 'בָּא בְּהֶסַּח הַדַּעַת', כִּי יָבוֹא, כְּשֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּפִתְאוֹם יָבוֹא מָשִׁיחַ.
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב
דבריו של ר' זירא, הקושרים יחד שלושה מושגים כל כך שונים זה מזה – משיח, מציאה ועקרב, מבקשים הסבר. נתחיל בהקשר בו נאמרו הדברים. ר' זירא מגיב לפעולות של חכמים שונים, המחשבים קיצין, כלומר מנסים לחשב מתי יבוא המשיח. הוא אומר מפורשות, כי חישובי קיצין אלה מרחיקים את בואו של המשיח, כלומר – אלה פעולות בלתי רצויות בעליל. לדעתו של ר' זירא, משיח יגיע דווקא ברגע של הסח הדעת. אם נתמיד במחשבות ובתקוות ובפעולות הקשורות בו – הוא יתמהמה ולא יבוא. מדוע? את זאת אין ר' זירא אומר. מסקנתו בעניין זה ברורה: 'מוּטָב שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק בְּעִנְיְנֵי הַמָּשִׁיחַ, וּלְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת מִמֶּנּוּ'.
ר' זירא אינו חש צורך להסביר את הצירוף המוזר של 'משיח, מציאה ועקרב'. מִפְּשַׁט הדברים שלו ניתן להבין, כי כמו שמציאה באה בהיסח הדעת, וכמו שעקיצת עקרב מפתיעה – כך יגיע בהפתעה גם המשיח. אלא שעדיין יש לתהות ולשאול: מציאה היא, בדרך כלל, אירוע חיובי, בעוד שעקיצת עקרב היא ההפך מזה. בואו של משיח מבטיח גאולה מגלות ושיבה אל ארץ ישראל, ואולי אף תחיית המתים. מה עניין עקרב לכאן?
המהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (המאות 16-17 בפולין), פרשן תלמוד ידוע, סבור, כי הופעת המשיח עשויה להיות חיובית, אך עלולה גם להיות שלילית. בשני המקרים זו תהיה הפתעה, ולא תוצאה של פעולה מרוכזת ומודעת של היהודים. או שביאת משיח תפתיע לטובה כמו מציאה, או שתפתיע לרעה, כעקיצת עקרב. במה זה תלוי? לא ברור, כי הביטויים 'זָכוּ' ו'לֹא זָכוּ' יש בהם אסוציאציה של מזל. אבל בהחלט אפשרי גם כי ישראל 'יזכו' – אם יגיע להם לזכות, ו'לא יזכו' – אם יחטאו. את הופעת המשיח כהפתעתה של מציאה מכנה המהרש"א 'בחינת חודש ניסן', חודש האביב המבטיח פריחה והתחדשות, ואת הופעת המשיח כהפתעתה של עקיצת עקרב מכנה הוא 'בחינת חודש תשרי', שיש בו ימים נוראים של אימת הדין.
הסח הדעת אינו ואקום של תשומת לב בלבד. הוא תוצאה של אחד משני מצבים נפשיים שונים בתכלית. יש המסיח דעתו מן העניין, משום שאינו מאמין בו – ואז, אם יתרחש הדבר בכל זאת, יהיה זה כעקיצת עקרב. ויש המסיח דעתו מן העניין דוקא משום שהוא מאמין בו, ויודע שאי-פעם בעתיד הדבר יקרה, ואז תהיה הופעת המשיח כמציאה, המפתיעה אותנו, למרות שתמיד ידענו שדבר מעין זה יכול לקרות.
ומה עלינו לעשות בינתיים? פשוט להסיח דעתנו מרעיון זה של ביאת המשיח לעתיד לבוא? בדברי המהרש"א אין רמז ברור לכך. אם ר' זירא מזהירנו מפני חישוב הקץ, המרחיק את בואו של משיח, מה בדבר פעולה לקרב את הקץ? לבעש"ט יש תשובה לעניין זה: 'מָשִׁיחַ 'בָּא בְּהֶסַּח הַדַּעַת', כִּי יָבוֹא, כְּשֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּפִתְאוֹם יָבוֹא מָשִׁיחַ'. אם כל אחד ואחד מאתנו יהיה עסוק בעבודתו, עבודת השם, ישפיעו מעשינו על אותו הרגע בו 'יגיע לנו', ואנו 'נזכה'. אבל העיסוק בעבודתנו אינו צריך לנבוע אלא מאהבת האל ומנאמנות למצוותיו, ולא מתוך תקווה לקרב את הקץ. כך יגיע אותו הרגע, שלנו אין כל יכולת לנבאו מתי יתרחש, שהמשיח יופיע 'בהיסח הדעת'.