כְּשֶׁנִּכְנְסוּ חֲכָמִים לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, אָמְרוּ: עֲתִידָה שָׁעָה שֶׁיְּהֵא אָדָם מְבַקֵּשׁ דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְאֵינוֹ מוֹצֵא, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵינוֹ מוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (עָמוֹס ח): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה' וְגוֹ', יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ". דְּבַר ה' זוֹ נְבוּאָה; דְּבַר ה' זֶה הַקֵּץ. דְּבַר ה' שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. אָמְרוּ: נַתְחִיל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי...
... לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמְּרֻבִּין. לֹא הֻזְכְּרוּ דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין, אֶלָּא שֶׁמָּא הֻצְרַךְ לָהֶן שָׁעָה, וְיִסְמְכוּ עֲלֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הֻזְכְּרוּ דִּבְרֵי יָחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁזֶּה אוֹמֵר טָהוֹר, וְזֶה אוֹמֵר טָמֵא כְּדִבְרֵי ר' אֱלִיעֶזֶר. יֹאמְרוּ לוֹ: כְּדִבְרֵי ר' אֱלִיעֶזֶר שָׁמַעְתָּ. נִשְׁאַל לֶחָכָם, וְטִמֵּא לוֹ, לֹא יִשְׁאַל לְחָכָם אַחֵר. הָיוּ שְׁנַיִם, אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר, אֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, אִם יֵשׁ חָכָם אַחֵר, נִשְׁאָלִין לוֹ, וְאִם לָאו, הוֹלְכִין אַחַר הַמַּחְמִיר. ר' יהוֹשֻעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, הוֹלְכִין אַחַר הַמַּחְמִיר. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הוֹלְכִין אַחַר הַמֵּקֵל.
תוספתא עדויות
קטע זה מהתוספתא, ויש לו מקבילות בתלמוד, מספק לנו מעט מידע על תהליך יצירת התורה שבעל פה, בתוספת דעות על התוקף שיש להעניק לדברי חכמים.
התהליך החל בנקודה היסטורית מיוחדת, 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ חֲכָמִים לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה'. ההלם של חורבן המקדש והתחושה שעל כתפיהם של חכמי יבנה הראשונים מונחת אחריות לאומית עצומה, עוררה בהם את החשש, שיבוא יום, ודברי תורה יישכחו, וכי יש לעשות מעשה כדי למנוע זאת. באותה נקודת זמן עשו חכמי יבנה הבחנה חשובה בין דברי תורה לדברי סופרים. אלה ואלה חשובים, ויש לעשות כשי לשמרם לדורות הבאים, אך אין להם סמכות זהה.
מה הוא אותו דבר ה', לדעת חכמים? בראש ובראשונה 'דְּבַר ה' זוֹ נְבוּאָה', אם יש כזאת בנמצא, וחכמי יבנה הצהירו בטקסטים אחרים, כי דבר ה' לא נשמע אחרי נביאים אחרונים, חגי, זכריה ומלאכי. נבואה היא דבר ה' ישיר, מפי האל, וחשיבותו גדולה במיוחד. ועוד, 'דְּבַר ה' זֶה הַקֵּץ'. למה הכוונה? פרשנים שונים הבינו אמירה זו בדרכים שונות. אני מעדיף את הפירוש האומר כי דבר ה' הוא מסר סופי, כזה שאין לערער עליו. האם הלכות חכמים הן כאלה? קרוב לודאי שלא. ולבסוף 'דְּבַר ה' שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ'. אם שני דברים המופיעים בתורה נראים זהים, מתודת החכמים היא לקבוע, כי יש למצוא את השוני, שכן אלוהים אינו חוזר על דברי עצמו. זו התחלה של פיתוח מתודת למדנות של חז"ל.
דברי חכמים, העומדים בקריטריונים של חז"ל, ואלה לא מפורטים כאן, ראויים לשימור לא פחות מדברי תורה. אפשר להניח כי לחז"ל היה מובן מאליו כי על דברי חכמים להיות מבוססים על דברי תורה, ובודאי לא לסתור אותם. אם כן, מה לעשות בדברי חכמים שכבר נאמרו בדורות קודמים, אולי מאז אנשי כנסת הגדולה? קובעים חכמי יבנה, כי יש להתחיל מהלל ושמאי. לפנינו מצוינת נקודת זמן בתורה שבעל-פה, זו שדברי חכמים שנאמרו אחריה נמצאו על ידי חכמי יבנה ראויים לשימור.
התוספתא ממשיכה לדון במתודה של גיבוש דברי החכמים, אלה הראויים לשימור לעתיד. 'לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמְּרֻבִּין', פירושו של דבר שהנוהל המומלץ ברוב המקרים הוא ללכת אחר החלטת הרוב, ורק אותה יש לשמר לעתיד. אך ישנם יוצאים מן הכלל. 'לֹא הֻזְכְּרוּ דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין, אֶלָּא שֶׁמָּא הֻצְרַךְ לָהֶן שָׁעָה, וְיִסְמְכוּ עֲלֵיהֶן', כלומר יש להזכיר גם את דברי היחיד במקרה של צורך-שעה מיוחד במינו, וגם אז רק לאחר שחכמים סמכו ידם על כך. בלי לרדת לפרטים מדויקים נעלה אפשרות, שהלכה מסוימת, אשר נקבעה ברוב של חכמים, עומדת למבחן עתידי ברגע יוצא דופן, כמו מלחמה, רעב או גלות, וחכם בן אותו זמן היסטורי קובע הלכה מנוגדת לצורך השעה, קביעה המקבלת את אישורם של חכמים בני זמנו. 'לֹא הֻזְכְּרוּ דִּבְרֵי יָחִיד בֵּין הַמְּרֻבִּין, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁזֶּה אוֹמֵר טָהוֹר, וְזֶה אוֹמֵר טָמֵא כְּדִבְרֵי ר' אֱלִיעֶזֶר. יֹאמְרוּ לוֹ: כְּדִבְרֵי ר' אֱלִיעֶזֶר שָׁמַעְתָּ', כלומר כאשר מציינים במפורש מי היה החכם שהיה בדעת יחיד, ולא מסתפקים ב'וחכמים אחרים אומרים'. במקרה כזה ברור, כי דעת הרוב עדיין היא הקובעת.
התוספתא מתייחסת גם לדברי חכמים שלא עברו דיון, מחלוקת והכרעה, אלא כאלה שנאמרו כתשובה ל'שאלת רב'. אצל חז"ל אין second opinion. אם בחרת בחכם מסוים לשאול אותו, עליך לקבל את קביעתו, ולא ללכת ולחפש חכם אחר, הסבור להפך. המצב מסתבך כאשר שאלה כזאת עולה בפני שני חכמים בעת ובעונה אחת, והם נחלקים באופן מובהק – זה מטמא וזה מתיר. זה מקרה, המחייב הליכה לחכם שלישי, כזה שאנו מוכנים לקבל מראש את הכרעתו. אם אין כזה בנמצא, חז"ל מחייבים ללכת אחר המחמיר מבין השניים.
ר' יהושע בן קרחה אינו תמים עד כדי להאמין כי אין סתירות בדברי חכמים שכבר הועלו על הכתב, ואפילו בין דברי תורה שונים. הצעתו מעניינת, ומחזקת את ההבחנה בין דברי תורה לדברי חכמים. והוא אומר: 'דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, הוֹלְכִין אַחַר הַמַּחְמִיר. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הוֹלְכִין אַחַר הַמֵּקֵל.'
האם הועלו דברי חכמים על הכתב כבר בתקופת יבנה? קשה לדעת. רבי יהושע בן קרחה היה תנא בדור הרביעי, חברם של רבי מאיר, רבן שמעון בן גמליאל ושל תלמידי רבי עקיבא. הוא היה כבר קרוב לזמנו של ר' יהודה הנשיא, חותם המשנה. בזמנו של ר' יהושע אפשר להניח כי 'דברי סופרים' היו דברים כתובים.