נִקְהֲלוּ אֵלָיו (אל ישוע) הַפְּרוּשִׁים וְכַמָּה מִן הַסּוֹפְרִים, אֲשֶׁר בָּאוּ מִירוּשָׁלַיִם. כִּרְאוֹתָם שֶׁאֲחָדִים מִתַּלְמִידָיו אוֹכְלִים לֶחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת (כְּלוֹמַר, בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכֵּן הַפְּרוּשִׁים וְכָל הַיְּהוּדִים מַחֲזִיקִים בְּמָסֹרֶת הַזְּקֵנִים, וְאֵינָם אוֹכְלִים לְלֹא נְטִילַת יָדַיִם כַּהֲלָכָה, וּבְשׁוּבָם מִן הַשּׁוּק אֵינָם אוֹכְלִים לְלֹא רְחִיצָה. וְעוֹד דְּבָרִים רַבִּים קִבְּלוּ לִשְׁמֹר, כְּגוֹן טְבִילַת כּוֹסוֹת וְכַדִּים וּכְלֵי נְחֹשֶׁת). שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים: "מַדּוּעַ אֵין תַּלְמִידֶיךָ נוֹהֲגִים לְפִי מָסֹרֶת הַזְּקֵנִים, אֶלָּא אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת?" אָמַר לָהֶם: "הֵיטֵב נִבָּא יְשַׁעְיָהוּ עֲלֵיכֶם, הַצְּבוּעִים, כַּכָּתוּב: 'הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה', כִּי עוֹזְבִים אַתֶּם אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים לְהַחְזִיק בְּמָסֹרֶת בְּנֵי אָדָם."..
... הוּא קְרָא אֶת הֶהָמוֹן שֵׁנִית, וְאָמַר לָהֶם: "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי כֻּלְּכֶם, וְהָבִינוּ. אֵין דָּבָר, הַנִּמְצָא מִחוּץ לָאָדָם, יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּהִכָּנְּסוֹ לְתוֹכוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאָדָם, הֵם הַמְּטַמְּאִים אֶת הָאָדָם." כַּאֲשֶׁר בָּא הַבַּיְתָה מִן הֶהָמוֹן, שְׁאָלוּהוּ תַּלְמִידָיו עַל הַמָּשָׁל. אָמַר לָהֶם: "גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ? הָאֵם אֵינְכֶם מְבִינִים, שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְתוֹךְ הָאָדָם מִן הַחוּץ אֵינוֹ יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ, כִּי אֵינוֹ נִכְנָס אֶל לִבּוֹ אֶלָּא לְבִטְנוֹ, וְיוֹצֵא אֶל הַמּוֹצָאוֹת?" - בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. הוֹסִיף וְאָמַר: "הַיּוֹצֵא מִן הָאָדָם - זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת. כֹּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים, וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם.
הבשורה על פי מרקוס
סיפור זה, המופיע בברית החדשה בבשורה על פי מרקוס, מציג כמה פנים של ישוע וכמה מסרים שביקשו להעביר בשמו.
המסר העיקרי הוא הקריאה לאחריות אישית של כל אדם לדברים שהוא מוציא מפיו, למחשבות המתרוצצות בראשו ולמעשים שהוא עושה. בכל אדם קיים הפוטנציאל הזה להזיק לעולם ולעשותו פחות טוב.
המסר הנוסף הוא מסר ביקורתי כלפי החשיבות המופרזת שמייחסת היהדות לענייני כשרות המזון שאנו מכניסים לפינו. בעניין זה עורר ישוע את חמתם של נאמני מצוות התורה האלה, שכן גם אם לא מדובר במעשים רעים כלפי בני אדם אחרים, יש בהם, בפירוש, עבירות על מצוות התורה.
שילוב שני המסרים האלה מחזק את המסר הראשון, שכן מדובר בשליטה העצמית שלנו ובסדר העדיפויות הערכי שאנו קובעים בעצמנו. עם מה שאנו מכניסים לפינו אנו יכולים להסתדר. עם מה שאנו מוציאים מפינו זה הרבה יותר קשה, שכן דברים שאמרנו יכולים להתגלגל ולחולל עוולות, עליהן לא חשבנו כלל.
ישוע מצביע גם על מנהגים שהם בגדר 'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה', ביטוי שמשמעותו בעיניו של ישוע היא מצוות שהאדם יצר, ולא האל. אבל מצוות הַכַּשְׁרוּת מקורן בתורה. למה התכוון ישוע? יתכן שהתכוון למכלול מצוות הכשרות מדרבנן, שחז"ל יצרו על בסיס מצוות התורה, לכאורה.
אך מהי מצוות אנשים מלומדה? למה התכוון ישעיהו? הנה הסברו של מלבי"ם, פרשן מסורתי ותיק:
רצה לומר כי יש יעשה המצוות רק מצד שכן הורגל מנעוריו והונהג עליהם, מבלי כוונה ומחשבה ובכל זאת יודע שהם מצוות ה', אבל הם לא יעשום מפני שציוום ה' כלל, רק מפני שכן ציוום הוריהם ואבותיהם, וגם זאת מבלי דעת איזה טעם להמצווה, רק מצד הלימוד וההרגל. כי על ידי טענות כאלה יתפקרו להכחיש בכלל שיצווה ה' לאדם מצוות וחוקים, ושיוכל האדם לעמוד על כוונת המצוות וטעמיהם הישרים.
איני יודע אם מלבי"ם כיוון לדעת ישעיהו, אבל, במילים אחרות, זה מה שהוא אומר: מצוות שאנו מקיימים רק משום שהורגלנו להם ולמדנום מהורינו וממורינו, ולא משום שאנו יודעים שאלה מצוות של האל, ולא משום שאנו מבינים את טעמן – יש בקיומן פְּסוּל, משום שזה עלול להוביל אותנו למחשבה, שלא ה' ציווה אותן, ושאין לנו אפשרות לעמוד על כוונותיהן ועל טעמן.
אם ישוע שם דגש על הבנת המצוות ועל קיומן מתוך הכרה במקורן האלוהי, איך זה מסתדר עם ההשלמה שלו עם אי קיום מצוות אלה על ידי תלמידיו, האוכלים את מזונם ללא נטילת ידיים? אפשר רק להניח, כי ישוע הכיר את תלמידיו, והבין עד כמה בורים הם, ואיזו דרך ארוכה הם צריכים לעבר עד שילמדו על מקור המצוות ועל טעמן . אנו מכירים אמירה אחרת שלו, המתנגדת לכל ביטול של מצוות מהתורה: אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל (הבשורה על פי מתי).
הפרק בבשורה על פי מרקוס אינו מתעלם מההשפעה הבעייתית של תגובתו זו של ישוע לביקורת על התלמידים האוכלים את מזונם ללא נטילת ידיים. הוא אומר במפורש: "בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים."
נסיים בהערה על סגנון דיבורו של ישוע עם תלמידיו, ונשאל מדוע הוא מתנסח כך: גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ?