(בָּא ר' יוֹסֵי בַּר אָבִין לִפְנֵי ר' אַשִּׁי). אָמַר לוֹ ר' אַשִּׁי לר' יוֹסֵי בַּר אָבִין: וְכִי לֹא לִפְנֵי ר' יוֹסֵי דְּמִן יֻקְרַת הָיָה מָצוּי אֲדוֹנִי? אָמַר לוֹ: כֵּן. אָמַר לוֹ: וּמַה טַּעַם עֲזָבוֹ אֲדוֹנִי, וּבָא לְכָאן? אָמַר לוֹ: אָדָם שֶׁעַל בְּנוֹ וְעַל בִּתּוֹ לֹא חָס, עָלַי עַצְמִי אֵיךְ יָחוּס?! חָשַׁשְׁתִּי מִפְּנֵי הַקְפָּדָתוֹ וְעָנְשׁוֹ וַעֲזַבְתִּיו.
מַעֲשֵׂה בְּנוֹ מָה הוּא? יוֹם אֶחָד הָיוּ שְׂכוּרִים אֶצְלוֹ (אֵצֶל ר' יוֹסֵי דְּמִן יֻקְרַת) פּוֹעֲלִים שְׂכִירִים בַּשָּׂדֶה, אִחֵר הַזְּמַן, וְלֹא הֵבִיא לָהֶם לֶחֶם. אָמְרוּ לוֹ הַשְּׂכִירִים לִבְנוֹ שֶׁל ר' יוֹסֵי מִן יוֹקֶרֶת: רְעֵבִים אָנוּ! הָיוּ יוֹשְׁבִים תַּחַת הַתְּאֵנָה. אָמַר (הַבֵּן): תְּאֵנָה, תְּאֵנָה! הוֹצִיאִי פֵּרוֹתֶיךָ, וְיֹאכְלוּ פּוֹעֲלֵי אַבָּא! הוֹצִיאָה הַתְּאֵנָה פֵּרוֹת וְאָכְלוּ. בֵּין כָּךְ וְכָךְ בָּא אָבִיו וְאָמַר לָהֶם: אַל תַּקְפִּידוּ בְּמַחְשַׁבְתְּכֶם עָלַי, שֶׁזֶּה שֶׁאִחַרְתִּי, מִשּׁוּם שֶׁבְּמִצְוָה טָרַחְתִּי, וְעַד עַכְשָׁו הָלַכְתִּי וְלֹא יָכֹלְתִּי לָבוֹא קֹדֶם לָכֵן. אָמְרוּ לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ כְּפִי שֶׁהִשְׁבִּיעָנוּ בִּנְךָ, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְאֹכֶל. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן הָיָה לוֹ לָתֵת? אָמְרוּ לוֹ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ לִבְנוֹ: בְּנֵי, אַתָּה הִטְרַחְתָּ אֶת קוֹנְךָ לְהוֹצִיא תְּאֵנָה פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ — יֵאָסֵף (יָמוּת) גַּם בְּנִי שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ! וְכָךְ אָכֵן אֵרַע לוֹ.
מַעֲשֵׂה בִּתּוֹ מָה הוּא? הָיְתָה לוֹ בַּת בַּעֲלַת יֹפִי. יוֹם אֶחָד רָאָה ר' יוֹסֵי אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹקֵב נֶקֶב בְּגֶדֶר הַקּוֹצִים סְבִיב בֵּיתוֹ וּמַבִּיט בָּהּ. אָמַר לוֹ: מָה זֶה? אָמַר לוֹ: רַבִּי, אִם לְלָקְחָה לְאִשָּׁה לֹא זָכִיתִי, לִרְאוֹתָהּ לֹא אֶזְכֶּה? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אַתְּ מְצַעֶרֶת אֶת הַבְּרִיּוֹת. שׁוּבִי לַעֲפָרַיִךְ, וְאַל יִכָּשְׁלוּ בְּךָ בְּנֵי אָדָם!
הָיְתָה לוֹ אָתוֹן אַחַת. כְּשֶׁהָיוּ שׂוֹכְרִים אוֹתָהּ כֹּל יוֹם לָעֲבוֹדָה, בְּעֶרֶב הָיוּ שׁוֹלְחִים אֶת שְׂכָרָהּ עַל גַּבָּהּ, וְהָיְתָה בָּאָה לְבֵית בְּעָלֶיהָ, וְאִם הָיוּ מוֹסִיפִים לָהּ אוֹ מוֹרִידִים לָהּ מִן הַשָּׂכָר הָרָאוּי — לֹא הָיְתָה בָּאָה (לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ). יוֹם אֶחָד שָׁכְחוּ זוּג סַנְדָּלִים עָלֶיהָ, וְלֹא הָלְכָה עַד שֶׁלָּקְחוּ אוֹתָם מִמֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
המדרש המורכב הזה מתחיל בתלמיד חכם, ששמו ר' יוסי בר אבין, העוזב את מורהו, והולך ללמוד אצל מורה אחר – ר' אשי. ר' אשי, שידע אצל מי למד קודם תלמידו החדש, שואל אותו לפשר העזיבה, וזה משיב לו תשובה מפחידה: אם הוא, ר' יוסי דמן יוקרת, לא חס על בנו ועל בתו, איך לא אפחד לחיי? המדרש ממשיך ומספר לנו על האיש הזה ועל אותם אירועים, שכל כך הפחידו את ר' יוסי בר אבין.
מסתבר שר' יוסי דמן יוקרת עסק במצוות באופן כפייתי. מצווה כלשהי, בה עסק באותו יום מר ונמהר, הסיטה את תשומת לבו מחובתו כלפי פועליו השכירים, שעבדו בשדה שלו, וראויים היו לקבל ממנו את מזונם. הוא אחר לשוב אל פועליו, ואלה נותרו רעבים. מי שחש עצמו מחויב לפתור את הבעיה היה בנו של בעל הבית, ששהה עם אותם פועלים בשדה, ושמע מהם, שרעבים הם. השדה היה מרוחק מהבית, ככל הנראה, והבן נאלץ לעשות מעשה לא שגרתי. הוא פנה לעזרת הנס, וביקש מעץ התאנה, שבצילו ישבו הפועלים, להוציא פירותיה שלא בזמנם. התאנה נעתרה, והוציא פירות, שהשביעו את הפועלים הרעבים. בסוף יום העבודה הגיע בעל הבית, התנצל בפני פועליו, וסיפר להם שהיה עסוק בדבר מצווה. הפועלים רצו להרגיעו, וסיפרו על הנס של התאנה, שהתרחש בזכות תפילתו של הבן. הם היו אסירי תודה, אך ר' יוסי דמן יוקרת הנרגז נזף בבנו, ואם אנו מבינים את לשון התלמוד, הוא קילל את בנו, שימות שלא בזמנו, כמו שהתאנה הוציאה פירותיה שלא כדרך הטבע. וכך היה – הבן נפטר בדמי ימיו!
על מה רגז כל כך ר' יוסי דמן יוקרת? על שבנו חולל נס, פעולה המנוגדת לדרך הטבע, כפתרון מיותר לבעיה, שהיתה צריכה לבוא על פתרונה בדרך שגרתית יותר? על התאנה, שנעתרה לתפילתו של הבן? על שהליכתו שלו אחר קיום מצווה אחרת הביאה לאותה מכשלה? על מעמדו שנתערער בעקבות בנו, שקיים במקומו את מצוות האכלת הפועלים? התלמוד אינו מחווה דעה על ר' יוסי באופן ישיר. הוא רק מציין, שר' יוסי בר אבין לא היה מוכן להמשיך ללמוד אצל מורה, שמתנהג בדרך זו.
הסיפור על הבת מקומם עוד יותר. הבת לא חטאה אפילו בעבירה קלה ביותר. כל אשמתה היתה ביופיה הבלתי רגיל, שעורר באחד האנשים את התשוקה הבלתי נשלטת לצפות ביופי זה. משנתפס על ידי האב במעשה ההצצה האסור, ניסה המציץ להצדיק את מעשהו בכך, שניסה לפצות על כך, שסיכוי לשאתה לאישה אין לו... ר' יוסי דמן יוקרת היה אמור לכעוס על המציץ, אם בכלל, אך הוא הפנה את זעמו כלפי הבת המסכנה. זאת האשמה מאד מוכרת שמאשימים גברים מסוימים את הנשים, מושאי תשוקותיהם. בדרך כלל מחוזקת ההאשמה בטענה, שהאישה אינה מתלבשת בצניעות, וכי היא יוצאת אל מחוץ לבית, ובכך מושכת תשומת לב חושקת מצד גברים זרים. בסיפור שלפנינו לא ניתן היה להאשים את הבת אפילו בכך. היא היתה בביתה, והגבר המאוהב קדח נקב בגדר הבית, כדי לחזות ביופיה. האב הצדיק מקלל את בתו, לאחר שהוא מאשים אותה בכך שהיא מצערת את הבריות, והיא שבה לעפרה.
היש להתפלא, שר' יוסי בר אבין, תלמידו של האיש הנורא הזה, מחליט לנטוש את מורהו, והולך לחפש לו מורה אחר?
מי שלא היתה מסוגלת לנטוש את האיש הזה, משום שהיא נעדרת חשיבה מוסרית, והיא משועבדת לאורח חייו ולהרגליו, היא האתון של ר' יוסי דמן יוקרת. הסיפור השלישי, לו היה מסופר בנפרד, היה יכול לפאר את מעלותיו התרומיות של בעל האתון, ממנו ירשה והטמיעה את האינטואיציה ליושר קיצוני. מדוע מופיע הסיפור הזה בצמוד לשני סיפורי הזוועה שקדמו לו? אולי כדי להדגיש את עוצמתו של ר' יוסי דמן יוקרת, שהשפעתו על אתונו היתה, ללא ספק, אי-רציונלית, אלא מיסטית במהותה. אותה אתון, ממש כמו רובוט, לא היתה מסוגלת לזוז ממקומה אם, בסופו של יום עבודתה אצל אחרים, היו מניחים עליה שכר שאינו תואם במדויק את מה שהוסכם לפני כן, או אם שכחו על גבה חפצים שאינם שייכים לאדוניה.
מכלל שלושת הסיפורים אפשר אולי ללמוד על אדם, ששילב באופיו רדיפה אחר מצוות, קיצוניוּת בתגובה למעשים שלא הניחו את דעתו, העדר רגישות לצרכיהם ולרגשותיהם של אחרים וחרדה חולנית לשמו הטוב.
לו היה זה סיפור מודרני, היה ר' יוסי בר אבין לוקח עמו את האתון בדרכו לחפש לו מורה אחר...