"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה" - רָאֲתָה (חַוָּה) דְּבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ כִּי יֵשׁ בָּהֶם טַעַם, וְלֹא מֵת בִּנְגִיעָה, "וְכִי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". סוּמִים הָיוּ, שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים שֶׁיַּעַמְדוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה עֲרוּמִים, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה הִיא חֶרְפַּת עֶרְוָה וּבֹשֶׁת. מִיָּד "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", וּמִיַּד "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינַי שְׁנֵיהֶם", וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְּאֵנָה. לְכַסּוֹת עֶרְוָתָן. מִן הַטַּעַם הַזֶּה אָמְרוּ שֶׁאוֹתוֹ הָעֵץ שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ הָיָה תְּאֵנָה; בּוֹ בַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בָּהּ נִתְקְנוּ, וּתְפָרוֹ עָלֶה לְכַסּוֹת עֶרְוָתָן, וּלְכָךְ קָרָא שְׁמָהּ אָדָם 'תְּאֵנָה', כִּי עַל יָדָהּ בִּקֵּשׁ הקב"ה וּמָצָא בָּהּ תּוֹאֲנָה, לִגְזֹר עֲלֵיהֶם מִיתָה.
מדרש אגדה לספר בראשית
נתחיל במקור – בראשית ג':
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹוֹרוֹת.
'דְּבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ' – במקור הוא 'הנחש', ואילו במדרש – 'נחש'. מחיקת ה"א הידיעה מהכינוי עושה אותו לשם פרטי. 'נחש' הוא דמות מיתולוגית, ולא שם כללי של בעל חיים. לא היו עוד נחשים כמוהו, לא בגן-עדן ולא מחוצה לו.
'סוּמִים הָיוּ, שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְבַּיְּשִׁים שֶׁיַּעַמְדוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה עֲרוּמִים, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה הִיא חֶרְפַּת עֶרְוָה וּבֹשֶׁת' – ואולי ההפך הוא הנכון? אנו, המתהלכים בבטחה בין בני מיננו רק כאשר לבוש מכסה את גופנו, אנו הסומים! לצערה של האנושות התפשטה תפיסתם של חז"ל וכבשה את מקומה במוחותינו, ולא רק ביהדות. מה יש בו, ברגש הבושה על עירומנו, הפוקח עינים? המילים 'ערוה', 'בושת' ו'חרפה', המשולבות ביחד במדרש זה, מייצגות גישה עקומה לגופנו הפיסי, כאילו במראה הגוף העירום יש משהו מבייש, וכי יש חרפה בראייתו. כיצד יכול הזוג הנשוי להשתחרר מתפיסה נלוזה זו, גם אם יקבל את ברכת הרב?
'בּוֹ בַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ, בָּהּ נִתְקְנוּ' – ידיעת טוב ורע, אין בה קלקול; גם ראיית הגוף העירום מבעד למשקפי יודע טוב ורע, גם בה אין כל קלקול. מה יש פה לתקן, אם לא את התפיסה המעוותת שלנו את הגוף העירום?
'וּלְכָךְ קָרָא שְׁמָהּ אָדָם 'תְּאֵנָה', כִּי עַל יָדָהּ בִּקֵּשׁ הקב"ה וּמָצָא בָּהּ תּוֹאֲנָה, לִגְזֹר עֲלֵיהֶם מִיתָה' – לפני שנחווה דעתנו על אמירה זו, ננסה לעמוד על משמעותה של המילה 'תואנה' במקרא:
וְאָבִיו וְאִמּוֹ (של שמשון) לֹא יָדְעוּ, כִּי מֵיְהוָה הִיא--כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ, מִפְּלִשְׁתִּים (שופטים י"ד).
וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ: כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מל"ב ה')
וַהֲצִיקוֹתִי, לַאֲרִיאֵל; וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל (ישעיהו כ"ט)
ארבע מילים, שכולן מאותו השורש (א.נ.ה?) – טעונות במשמעות שלילית. שמשון מחפש תואנה, תרוץ, להתגרות בפלישתים. מלך ישראל רואה בפניית מלך ארם אליו הִתְאַנּוּת, חיפוש תרוץ לפגוע בו. נבואת ישעיהו צופה לאריאל (ירושלים) אבל וצער, תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.
איך נוכל להבין את דברי חז"ל במדרש שלנו, אם לא כהערה ביקורתית על אלוהים, המחפש לו תרוץ לחרוץ על אדם וחוה, ובעקבותיהם על המין האנושי את גורל סופיות החיים? אלוהים אסר על אדם וחוה לאכול מפרי התאנה, מתוך ציפייה שהם ייכשלו באתגר הזה, ואז יוכל לפגוע בהם. ואותו עץ פרי אהוב כל כך, שייצג את טוב הארץ (תחת גפנו ותחת תאנתו), זוהם באסוציאציה לחטא הקדמון. לא חבל?!