"בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים" (בראשית ח'), וְלֹא יָצָא נֹחַ מִשָּׁם, אֶלָּא הִמְתִּין בַּתֵּבָה, כְּדֵי לִתֵּן לוֹ רְשׁוּת. אָמַר לוֹ הקב"ה: "רְשׁוּת אַתָּה מְבַקֵּשׁ?! צֵא מִן הַתֵּבָה!". אָמַר ר' יְהוּדָה בַּר אִילְעַי: אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, הָיִיתִי שׁוֹבֵר אֶת הַתֵּבָה, וְיוֹצֵא לִי מִשָּׁם.
תנחומא ישן
על פי חלק מהמסורות שהה נוח בתיבה שנה תמימה. כל אותו זמן, וגם בזמן בניית התיבה, מילא נוח פקודות. לא שמענו מפיו כל ביקורת או תמיהה על ההוראות שקיבל. אין ספק, שזו שנה מעצבת התנהגות. אין זה פלא, שכאשר מתחילים להופיע סימנים של 'עולם חדש' – המים יורדים והאדמה צצה מחדש – אין נוח ממהר לצאת מהתיבה. אחרי הקטסטרופה שחולל אלוהים בעולם, זה בכלל לא ברור שכל הבלגן הסתיים.
ובכן, נוח נשאר בתיבה. כך, לפחות, מספר ספר בראשית. נוח מסיר את מכסה התיבה, ורואה כי נתגלתה היבשה, אבל לא עושה דבר עד שאלוהים מורה לו לצאת. כך כתוב:
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ, יָבְשָׁה הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, הוֹצֵא אִתָּךְ, וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. (בראשית ח')
ר' יְהוּדָה בַּר אִילְעַי, ממרחק של אלפי שנים, משחק את ה'אוֹבֶּר חוֹכֶעם', ואומר: 'אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, הָיִיתִי שׁוֹבֵר אֶת הַתֵּבָה, וְיוֹצֵא לִי מִשָּׁם'. אבל הוא לא היה שם. פשוט כך!
ובכל זאת, מהי, עבור ר' יהודה, משמעות שבירת התיבה? אם נראה במעשה זה סמל למשהו כללי בהתנהגות אנושית, נאמר כי ישנם רגעים, בהם, לאחר תקופה של ציות והליכה בתלם, ברור כי עלינו לשבור את הכלים. אם ננסה להבין את אמירתו של ר' יהודה בר אילעי על רקע תקופתו, נספר כי הוא, בן המאה השניה לספירה, היה בין חמשת התלמידים שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, שנהרג בגלל מעשה זה, בתקופה שבה גזרו הרומאים איסור חמור על סמיכת זקנים. מעשהו של רבי יהודה בן בבא היה, ללא ספק, שבירת כלים מסוכנת, אך נחוצה מאד. האם לכך רומז ר' יהודה בר אילעי?