אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין: אֵין "אָנֹכִי" אֶלָּא לְשׁוֹן תַּנְחוּמִים. כְּתִיב: "תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעְשְׁעוּ נַפְשִׁי" (תְּהִלִּים צ"ד י"ט). אָמַר רַבִּי אָבִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא מַטְרוֹנִית, וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה מְרֻבָּה, כָּךְ וְכָךְ תִּסְבָּרִיּוֹת אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, כָּךְ וְכָךְ סְפִינוֹת בַּיָּם אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, כָּךְ וְכָךְ עֲיָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ. הִנִּיחָהּ, וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, ... וְהָיְתָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ חֻפָּתָהּ, וּפוֹתַחַת כְּתֻבָּה, וְקוֹרֵאת בָּהּ וּמוֹצִיאָה אוֹתָהּ כְּתֻבָּה מְרֻבָּה, וּמִתְנַחֶמֶת. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ מִמְּדִינַת הַיָּם. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, הֵיאַךְ הִמְתַּנְתְּ לִי כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ? אָמְרָה לְפָנָיו: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּלֵי כְּתֻבָּתִי מְרֻבָּה, שֶׁכָּתַבְתָּ לִי, כְּבָר הָיוּ חֲבֵרוֹתַי מְאַבְּדוֹת אוֹתִי מִמְּךָ.
כָּךְ אוּמוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לְיִשְׂרָאֵל, וְאוֹמְרִים לָהֶם: עַד מָתַי אַתֶּם מֵתִים עַל אַלֹּקֵיכֶם, וְנֶהֱרָגִים עָלָיו, וְנוֹתְנִים נַפְשְׁכֶם עָלָיו? כַּמָּה פֻּרְעָנִיּוֹת הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם? כַּמָּה בּוֹזְזִים מִכֶּם? כַּמָּה מַלְכוּיוֹת הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם? שׁוּבוּ לָכֶם אֶצְלֵנוּ, וְאָנוּ עוֹשִׂים אֶתְכֶם דֻּכָּסִים וְאִפָּרְכִים וְאַסְטְרָטֵלִים! וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְתוֹךְ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְתוֹךְ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּפוֹתְחִים סֵפֶר תּוֹרָה, וְקוֹרִין בּוֹ: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְהִפְרֵיתִי [אֶתְכֶם], וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (וַיִּקְרָא כ"ו ט'), "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (שָׁם שָׁם י"א), וּמִתְנַחֲמִים לְמָחָר, כְּשֶׁיָּבֹא הַקֵּץ, הקב"ה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, תָּמֵהַּ אֲנִי, הָאֵיךְ הִמְתַּנְתֶּם לִי כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ. וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְפָנָיו: אִלּוּלֵי תּוֹרָתְךָ, שֶׁכָּתַבְתָּ לָנוּ, כְּבָר הָיוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם מְאַבְּדִים אוֹתָנוּ מִמְּךָ. הֲדָא הִיא דִּכְתִיב: "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי, עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (אֵיכָה ג' כ"א), וְכֵן דָּוִד אָמַר: "לוּלֵי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשׁוּעַי, אָז אָבַדְתִּי בְּעָנְיִי" (תְּהִלִּים קי"ט צ"ב).
פסיקתא רבתי
לפנינו אחד מהמשלים הרבים, המציירים את מערכת היחסים המורכבת שבין אלהים לעמו כיחסי בעל ואשה, כשהבעל, האלוהים, הוא מלך בשר ודם.
המלך נישא למטרונית לאחר שכתב לה כתובה נדיבה במיוחד, ומיד לאחר החתונה הוא עוזב את כלתו והולך למרחקיו המוזרים, שהם מדינת הים, מקום אליו הולכים, אבל אין לדעת מתי חוזרים. הכלה מצויה, למעשה, במצב של עגינות. חברותיה מתגרות בה, או, לפחות, נדות לגורלה. היא מתנחמת בכניסה לחופתה (במה דברים אמורים? אולי במבנה ששרד מטקס החתונה) ובקריאת הכתובה, שבה הבטחות כל כך יפות שנתן לה המלך. המלך שב, ותמה על שכלתו המתינה לו ימים כה רבים (למה הוא ציפה?). היא אומרת לו, שלולא היתה ברשותה הכתובה המנחמת, היו חברותיה כבר 'מאבדות אותה ממנו', כלומר משפיעות עליה לחדול מההמתנה המייאשת.
מה מיוחד במשל הזה?
אם נתרגם את המשל לנמשל, הרי שלפנינו גרסה אלטרנטיבית למיינסטרים האמוני היהודי. אלוהים נתן לנו את התורה – היא הכתובה – ונטש אותנו. גורל העם היהודי מצביע על אפשרות זו, של נטישת האל את העם היהודי, שכן סבלותיו בגלות הן רבות. מי שמחזיקה אותנו לכל אורך אותה תקופה של הסתר פנים אלוהי היא התורה, וההבטחות המצויות בה. יבוא יום, ואלוהים ישוב אלינו, ויממש את הבטחות התורה לנו. את הרעיון המיוחד הזה מבטא יפה הפסוק מתהלים "לוּלֵי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשׁוּעַי, אָז אָבַדְתִּי בְּעָנְיִי".