בְּדִידוּת מְנַוֶּנֶת

כָּל־זְמַן שֶׁהָיָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן־זַכַּאי קַיָּם, הָיוּ חֲמִשָּׁה תַלְמִידָיו לְיַבְנֶה, וְאֶלְעָזָר בֶּן־עֲרָךְ הָלַךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ לְדֵימְסִית, מְקוֹם מַיִם יָפִים וְנָוֶה יָפֶה. הִמְתִּין לָהֶם שֶׁיָּבֹאוּ אֶצְלוֹ. כֵּוָן שֶׁלֹּא בָאוּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ אֶצְלָם, וְלֹא הִנִּיחַתּוּ אִשְׁתּוֹ. אָמְרָה: מִי צָרִיךְ לְמִי? אָמַר לָהּ: הֵם צְרִיכִים לִי. אָמְרָה לוֹ: חֵמֶת וְעַכְבָּרִים – מִי דַרְכּוֹ לֵילֵךְ אֵצֶל מִי – הָעַכְבָּרִים אֵצֶל הַחֵמֶת, אוֹ הַחֵמֶת אֵצֶל הָעַכְבָּרִים? שָׁמַע לָהּ, וְיָשַׁב לוֹ, עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ. לְאַחַר זְמַן בָּאוּ אֶצְלוֹ, שָאֲלוּ אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וְלֹא יָדַע לְהֲשִׁיבָם.

קהלת רבה

ר' אלעזר בן ערך, אחד מחמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי היה. עליו אמר ר' יוחנן, שהוא כמעיין המתגבר, כלומר – בעל כוח יצירה תורני מופלא. במסכת אבות נאמר עליו עוד, כי 'אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה - מַכְרִיעַ הוּא אֶת כֻּלָּם'. במדרש תהלים הוא זוכה לשבח נוסף: 'כְּגוֹן ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, שֶׁהָיָה יוֹעֵץ עֵצוֹת, וּמִתְקַיְּמוֹת וּמַצְלִיחוֹת. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא, אֶלָּא כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל מֵרַבּוֹתַי: כָּל עֵצָה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם'. ביחד עם תלמיד נוסף של ר' יוחנן, ר' אליעזר בן הורקנוס, למד עם המורה סוגיות במעשה מרכבה, וזכה לשמוע מפי רבן יוחנן סודות נסתרים.

למרות ההערכה הרבה שרחשו לו, מעטים דברי התורה שלו, המופיעים במשנה או בתלמודים. יש הסבורים, כי הלך לעולמו בגיל צעיר. המדרש שלפנינו מציע הסבר אחר.

כל עוד חי רבן יוחנן בן זכאי, חיו ופעלו בקרבתו חמשת תלמידיו הגדולים – ביבנה, אותה ייסד המורה. לאחר פטירתו עבר ר' אלעזר בן ערך לדימסית, היא אמאוס, עיר בשפלה, שנודעה במעינותיה החמים ובעושר תושביה. שם חיה אשתו, והוא הצטרף אליה. ר' אלעזר ציפה, ששאר החכמים יעשו כמוהו, ויעברו לגור במקום היפה הזה, אך הם נשארו ביבנה. משהמתין עד בוש, ביקש ר' אלעזר לשוב ליבנה, ופעול בחברת החכמים שלה, אלא שאשתו לא נתנה לו ללכת. אצלה פעלו שיקולי אגו. בשל כבודו של בעלה, החכם המוערך, לא יהיה זה ראוי שהוא יחזר אחרי חבריו החכמים. היא אף מנסה לחזק את דבריה במשל. החֵמֶת, כלי לנשיאת מזון, נוזלי על פי רוב, היא המושכת את העכברים אליה, ולא להפך. ר' אלעזר הוא החמת, כך היא קובעת, וחבריו החכמים הם העכברים – משל לא מכבד ביותר. אין החמת הולך אחר העכברים. ר' אלעזר אינו זקוק למשל כדי להבין מה הגברת שלו חושבת, והוא נכנע ומוותר.

וכך ממשיך בית המדרש ביבנה לפעול בהנהגת קבוצה גדולה ומכובדת של חכמים, בעוד שהמעיין המתגבר נותר לבדו עם האישה ליד המעיינות החמים של אמאוס.

המרחק בין יבנה לאמאוס קטן יחסית. היום ניתן לעוברו במכונית בחצי שעה. יתכן שאז זה היה יום אחד של רכיבה על חמור. אבל המרחק עשה את שלו. חז"ל מספרים, שבידודו של ר' אלעזר גרמה לו, שישכח את תלמודו. התלמידים שבאו לאחר זמן לבקרו, נדהמו לגלות, כי שוב אין הוא מה שהיה פעם, שם ביבנה.

לקחים מהסיפור? לא עם כולם נסכים, אבל אין ספק שהסיפור רומז להם:

א.    טוב להם, לחכמים, שיחיו בקהילה לומדת ולא יתבודדו. המוח היהודי מתחדד מהדיונים בחברותא.

ב.     השפעתן של נשים על תלמידי חכמים עלולה להיות הרסנית.

ג.      תנאי חיים משופרים, מפנקים, אינם בהכרח מועילים לאווירת לימוד תורה.