(כֹּהֲנִים) שֶׁל בֵּית אַבְטִינַס לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים בַּעֲשִׂיָּתָהּ. פִּטְּרוּם, וּלְאַחַר מִכֵּן שָׁלְחוּ חֲכָמִים, וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאַלִּכְסַנְדָּרִיא שֶׁל מִצְרַיִם. וְהָיוּ יוֹדְעִין אֻמָּנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא לְפַטֵּם (לְעָרֵב) סַמְמָנֵי קְטֹרֶת כְּמוֹתָם, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לְהַעֲלוֹת עָשָׁן כְּמוֹתָן. (קְטֹרֶת) שֶׁל הַלָּלוּ, שֶׁל בֵּית אַבְטִינַס, הָיָה הֶעָשָׁן מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל; שֶׁל הַלָּלוּ, שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הָיָה מַפְצִיעַ (מִתְפַּצֵּל לְכָאן וּלְכָאן), וְלֹא עָלָה יָפֶה.
וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, שֶׁעַכְשָׁו אֵין מַעֲשֵׂהוּ יָפֶה כִּמְקֻדָּם, אָמְרוּ: כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ, שֶׁנֹּאמַר: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (מִשְׁלֵי טז, ד), וְחָזְרוּ בֵּית אַבְטִינַס לִמְקוֹמָן. שָׁלְחוּ לָהֶם חֲכָמִים לְבֵית אַבְטִינַס שֶׁיַּחְזְרוּ, וְלֹא בָּאוּ. כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָן, וּבָאוּ. בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִים בִּשְׂכָרָם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מָנֶה, וְהַיּוֹם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? אָמְרוּ: יוֹדְעִין הָיוּ שֶׁל בֵּית אַבָּא, שֶׁבַּיִת זֶה עָתִיד לֵחָרֵב לְבַסּוֹף. אָמְרוּ: שֶׁמָּא יִלְמַד אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְהֻגָּן, וְיֵלֵךְ וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָךְ. וּמִכָּל מָקוֹם וְעַל דָּבָר זֶה מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח — מֵעוֹלָם לֹא יוֹצֵאת כֻּלָּהּ מְבֻשֶּׂמֶת בִּבְשָׂמִים מִבָּתֵּיהֶן, וּכְשֶׁנּוֹשְׂאִין אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, מִמִּשְׁפָּחָה אַחֶרֶת, מַתְנִין עִמָּהּ שֶׁלֹּא תִּתְבַּסֵּם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַמַּלְעִיזִים: מִמַּעֲשֵׂי הַקְּטֹרֶת מִתְבַּסְּמִין, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (בַּמִּדְבָּר לֵב, כ).
אָמַר ר' עֲקִיבָא: פַּעַם אַחַת סָח לִי ר' יִשְׁמָעֵאל בֶּן לֻגָּא: פַּעַם אַחַת יָצָאתִי אֲנִי וְאֶחָד מִבְּנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁל בֵּית אַבְטִינַס לַשָּׂדֶה לְלַקֵּט עֲשָׂבִים, וְרָאִיתִי שֶׁשָּׂחַק וּבָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: מִפְּנֵי מָה בָּכִיתָ? אָמַר לִי: כְּבוֹד אֲבוֹתַי נִזְכַּרְתִּי, כַּמָּה הָיוּ חשובין בַּמִּקְדָּשׁ. אָמַרְתִּי לוֹ: וּמִפְּנֵי מָה שָׂחַקְתָּ? אָמַר לִי: שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָהּ לָנוּ, וְשׁוּב נִהְיֶה בִּכְבוֹדֵנוּ. אָמַרְתִּי לוֹ: וּמִפְּנֵי מָה נִזְכַּרְתָּ עַכְשָׁו בְּדָבָר זֶה? אָמַר לִי: מַעֲלֵה עָשָׁן כְּנֶגְדִּי, שֶׁהָעֵשֶׂב הַקָּרוּי "מַעֲלֵה עָשָׁן" מָצוּי כָּאן כְּנֶגְדִּי, וּבְשֶׁלּוֹ נִזְכַּרְתִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: הַרְאֵהוּ לִי, אֵיזֶהוּ? אָמַר לִי: שְׁבוּעָה הִיא בְּיָדֵינוּ, שֶׁאֵין מַרְאִין אוֹתוֹ לְכָל אָדָם, אֶלָּא לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה בִּלְבַד.
אָמַר ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: פַּעַם אַחַת מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד, וּמְגִלַּת סַמְמָנִין בְּיָדוֹ, שֶׁכָּתוּב בָּהּ סֵדֶר פִּטּוּמָן, וּמֵהֵיכָן הֵם נִלְקָחִים. אָמַרְתִּי לוֹ: מֵאַיִן אַתָּה? אָמַר לִי: מִבֵּית אַבְטִינַס אֲנִי. וּשְׁאַלְתִּיו: וּמָה בְּיָדְךָ? אָמַר לִי: מְגִלַּת סַמְמָנִין. בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ: הַרְאֵהוּ לִי! אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁבֵּית אַבָּא הָיוּ קַיָּמִין בֶּאֱמוּנָתָם הָרִאשׁוֹנָה, לֹא הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְכֹל אָדָם, וְעַכְשָׁו הֲרֵי הוּא לָךְ, וְהִזָּהֵר בָּהּ שֶׁלֹּא תִּמְסְרֶנָּה לְכֹל אָדָם! וּכְשֶׁבָּאתִי, וְסַחְתִּי דְּבָרַי לִפְנֵי ר' עֲקִיבָא, אָמַר לִי: מֵעַתָּה, כֵּיוָן שֶׁמָּסְרוּ אֶת הַמְּגִלָּה לִרְאוּיִים לְכָךְ, לְאַחַר שֶׁהֵם אֵינָם מְסֻגָּלִים עוֹד לִשְׁמוֹר עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה, אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאַף מִתְּחִלָּה לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנוּ.
בבלי יומא
כהני בית אבטינס היו בני משפחה מיוחדת. להם נמסרו סודות פיטום (ערבוב הקטורת) של בית המקדש. הם היו קנאים לסודיות המקצועית שלהם, ולא גילו את רזי עבודתם לאיש מחוץ למשפחה. הקטורת של בית המקדש השני היתה תערובת מדודה ומוקפדת של אחד עשר סממנים, ולה הוסיפו עוד מספר סממנים, שכמותם לא הוגדרה. אחד מהם היה קרוי 'מעלה עשן'.
הגיע הרגע, ומישהו שם במקדש נמאס לו מהגילדה הזאת, השומרת בקנאות על סודותיה, פיטרו את כוהני בית אבטינס מתפקידם, והביאו אומנים מאלכסנדריה, שהיו מומחים בקטורת ובבשמים. אומנים אלה כשלו בניסיונותיהם להעלות את עשן הקטורת במופע האסתטי המקובל מימים ימימה, שכן את מעלה העשן הם לא הכירו. על פי המדרש ידעו כוהני בית אבטינס לגרום לה לקטורת, שעשנה ייתמר ויעלה ישר למעלה, בעוד שזו של האומנים מאלכסנדריה היתה מתפצלת ויורדת מטה, וכל זה משום שהם לא הכירו את 'מעלה העשן', אותה תוספת האחראית לעליית העשן היפה.
מה היה אותו מעלה עשן אגדי? לא נוכל לדעת זאת לבטח, אך הבוטנאים של ימינו החליטו להעניק את השם העתיק והמכובד הזה לשיח נדיר, המצוי בארצנו, בין השאר, בנישות מבודדות במדבר יהודה. וכל כך למה? אצל הבדואים, שוכני המדבר, ידוע השיח הזה באפקטים המרשימים של עשן ענפיו הבוערים. הצמח מכיל חומרים זרחניים דליקים, ולכן הבערת אחד הענפים גורמת לבעירה מהירה של כל הצמח בלהבה ענקית, המיתמרת לגובה .אגב, שמו המדעי הלטיני מרשים לא פחות, והוא קרוי Leptadenia pyrotechnica.
המשלחת המומחית מאלכסנדריה הוחזרה הביתה בבושת פנים, וכוהני המקדש חיזרו אחר אנשי בית אבטינס, שיסכימו לשוב לעבודתם. הם עשו 'ברוגז', עד שכפלו את שכרם...
הגאווה המקצועית של בית אבטינס הביאה אותם לא רק לשמירת סודיות, אלא גם לזהירות קיצונית באשר לשימוש בבשמים, וכל זה כדי שלא ירננו אחריהם, שהם מתבשמים בחומרים היקרים שניתנו בידיהם למטרות הפולחן. על כן, כמו הסנדלרים ההולכים, כידוע, יחפים, נשות בית אבטינס לא הותר להן להתבשם כלל – שלא יגידו...
ר' ישמעאל בן לוגא טייל בשדה עם אחד מכוהני בית אבטינס. היות שאת סיפורו אנו שומעים מפי ר' עקיבא, ברור שהדבר אירע זמן רב אחרי חורבן הבית, כשעבודת הקורבנות, כולל הבערת הקטורת, כבר לא היתה נהוגה. אותו כוהן התרגש מאד, כשגילה בשדה את אותו מעלה עשן, שאבותיו שמרו על זהותו בסוד. הוא לא גילה לר' ישמעאל מהו אותו צמח, אבל סיפר לו שמראה מעלה העשן עורר בו את זיכרונות סיפורי המשפחה, את העצב על חורבן הבית ועל אובדן היוקרה המשפחתית, ואת החלום על הקמת בית המקדש השלישי ביום מן הימים.
בני משפחת אבטינס עוררו בשעתם קנאה ועוינות, אך דורות רבים אחרי חורבן הבית כבר מזכירים אותם בהערכה רבה.