אָמַר רַב אַשִּׁי: אֲפִלּוּ לְדַעַת מִי שֶׁאוֹמֵר, כִּי הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ - כְּבוֹדוֹ מָחוּל, אוּלָם נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ - אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. מַקְשִׁים: מַעֲשֶׂה בְּר' אֱלִיעֶזֶר וְר' יְהוֹשֻׁעַ וְר' צָדוֹק, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה נְשִׂיא הַסַּנְהֶדְרִין, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. נָתַן הַכּוֹס לְר' אֱלִיעֶזֶר, וְלֹא נְטָלוֹ, נְתָנוֹ לְר' יְהוֹשֻׁעַ, וְקִבְּלוֹ. אָמַר לוֹ ר' אֱלִיעֶזֶר: מָה זֶה, יְהוֹשֻׁעַ? אָנוּ יוֹשְׁבִין, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?!
אָמַר לוֹ: מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת אוֹרְחָיו, שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְשִׁמֵּשׁ אוֹרְחִים. שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְכָתוּב בּוֹ "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכְלוּ" (בְּרֵאשִׁית יח, ח), וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוּ לוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ כִּבֵּד אוֹתָם? הֲרֵי לֹא נִדְמוּ לוֹ אֶלָּא לְעַרְבִיִּים. וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?!
אָמַר לָהֶם ר' צָדוֹק: עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ, וְאַתֶּם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת? הֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת, וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים, וּמוֹרִיד מָטָר, וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה, וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? מַשְׁמַע שֶׁאַף נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — כְּבוֹדוֹ מָחוּל!
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
ענייני נימוסים הם תלויי חברה ותרבות. מחווה מסוימת עשויה להתקבל יפה בסביבה אחת, בעוד שבסביבה אחרת מישהו עלול להיפגע מאותה מחווה, או להסס להשתמש בה בעצמו. נימוס כלשהו עשוי לייצג בְּעֵינַי ערך אחד, בעוד שעבוּרְךָ הוא ייצג משהו אחר. על זאת היינו אומרים פעם, שעל טעם ועל ריח בהחלט מותר להתווכח.
האם נאה, שאדם בעל מעמד ויוקרה כרבן גמליאל הגדול, נשיא הסנהדרין ישרת את אורחיו במשתה שלו, ויציע להם משקה? ר' אליעזר, שענייני כבוד ומעמד בהחלט היו חשובים בעיניו, סבור, שמחווה מעין זאת אינה ראויה. אולי הוא חושב, שכבודו של רבן גמליאל עלול להיפגע מזה שהוא מסתובב במסיבה, ומציע כוסות משקה לאורחים. ר' יהושע, שהיה ידוע כאיש עני, חושב אחרת. הוא מביא לחיזוק דבריו את סיפור אברהם מכניס האורחים, שעוד לפני שידע ששלושת האורחים שלו הם מהצוות של הבוס, הזמין אותם לנוח אצלו, רחץ את רגליהם, הכין להם חאפלה מכובדת, ועמד עליהם, כלשון הכתוב, לשרתם.
ר' צדוק, שגם הוא היה מסתפק במועט מפורסם, מוסיף, שגם אלוהים בכבודו ובעצמו טורח כל העת לספק את צרכי כל הברואים; כלומר – לשרת זה לא מתחת לכבודו של אף אחד.
נשוב לסצנה השְׂמֵחָה של המשתה, שנערך, קרוב לוודאי לכבוד נישואי בנו של רבן גמליאל. מניסיון החיים שלי אני דולה תמונות דומות מחתונות, בהן הורי החתן היו כל כך נלהבים, גאים ושמחים עם כל האורחים, שבאו לכבד את המעמד, שכל הענקה שיכלו הם להעניק אישית לאורחיהם רק הגדילה את השמחה שלהם. אולי מה שחסרה לר' אליעזר היתה מידה של אינטליגנציה רגשית.