"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תְּהִלִּים צ"ב). אָמַר רַבִּי לֵוִי: שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ בּוֹ אֲפֵלָה. אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל יוֹם וְיוֹם כְּתִיב (בְּרֵאשִׁית א ה-לֹא): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר". וּבְשַׁבָּת לֹא כְּתִיב בּוֹ עֶרֶב. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר נְזַרָא: שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת הָיָה יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת וְלֵילוֹ, שֶׁהָיָה בֹּקֶר וְשַׁבָּת עַצְמָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם מוֹצָאֵי שַׁבָּת עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, וּמַתְחִיל הַחֹשֶׁךְ לָבוֹא, הִתְחִיל אָדָם טוֹפֵחַ עַל פָּנָיו, וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא זֶה שֶׁאָמַר הקב"ה (שָׁם ג טו): "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ". הוּא מְבִיאוֹ עַכְשָׁו. שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קלט יא): "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי". וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, שֶׁמָּא יָבוֹא הַנָּחָשׁ, שֶׁהִטְעָה אוֹתִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וִישׁוּפֵנִי עָקֵב. נִשְׁתַּלַּח לוֹ עַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לוֹ וּלְשָׁמְרוֹ מִכָּל דָּבָר רַע. רָאָה לְעַמּוּד הָאֵשׁ, וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁהַמָּקוֹם עִמִּי, וּבֵרַךְ 'בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ', וּכְשֶׁהִרְחִיק יָדוֹ מִן הָאֵשׁ, אָמַר: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁנִּבְדַּל יוֹם הַקֹּדֶשׁ מִן הַחֹל, שֶׁאֵין לְבַעֵר אֵשׁ בְּשַׁבָּת. וְאָמַר: 'בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁזִּמֵּן לוֹ הקב"ה שְׁתֵּי אֲבָנִים, אַחַת שֶׁל אֹפֶל וְאַחַת שֶׁל צַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (אִיּוֹב כח ג): "קֵץ שָׂם לְחֹשֶׁךְ" וְגוֹ' - אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת; וְנָטַל אָדָם הָרִאשׁוֹן אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, וְהִקִּישָׁן זוֹ לְזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אֵשׁ מִשְׁתֵּי הָאֲבָנִים, וְהִבְדִּיל. וּלְפִיכָךְ אָנוּ מַבְדִּילִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר ר' הוּנָא: אַף בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַבְדִּילִין, שֶׁשָּׁבַת הָאוֹר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.
מדרש תהלים
השבת הראשונה בתולדות העולם היתה מיוחדת במינה. מערב שבת ועד מוצאי שבת זרח אור בעולם, ולחושך לא היתה ממשלה. את הרעיון הזה מחזקים חז"ל בציינם, כי לעומת כל ימי הבריאה, בהם נאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר", הערב לא מוזכר ביום השבת.
האדם, שגם לו היתה זו השבת הראשונה, נבהל מאד במוצאי שבת, כאשר החלו הדמדומים, והחושך החל לכסות את העולם. הוא חשש, שהוא עומד להענש כעת עונש נוסף על חטאו שהספיק לחטוא ביומו הראשון עלי אדמות. ומה יהיה העונש? הנחש, בדמות החושך המתגבר, יכיש אותו בעקבו. האם היה זה כבר אחרי הגירוש מגן העדן?
אפשר להבין את האדם. הכל היה חדש בשבילו, והוא לא ידע למה לצפות. במדרש אחר מסופר, כי התקצרות הימים והתארכות הלילות בחורף הביאה אותו לחשוש, שסופה של השמש קרב, ואיתו סוף העולם. משהתחילו הימים להתארך שוב, שמח האדם, וקבע לדורות את חג האורים.
גם את אלוהים אפשר להבין. אחרי שטעם האדם מפרי עץ הדעת, הוא הפך לבלתי צפוי, שכן, בניגוד למלאכים, יכול היה כעת לבחור בין טוב לרע, ובחירותיו הפתיעו את האל לא פעם...
אלוהים היה במצב רוח טוב לרגע. יתכן שהקללות שקילל את האדם קודם לכן (בזעת אפיך וכל השאר) הספיקו לו, והוא החליט להרגיע את הפאניקה. על פי גרסה אחת שלח האל עמוד אש, שהאיר את סביבתו של האדם, ותוך כך גם המחיש לו את ההבדל בין שבת ליום חול – בשבת אין מדליקים אש. האדם ההולך ונרגע ברך את ברכת המבדיל בין קודש לחול. הגרסה השניה מזמנת לאדם שתי אבנים – אופל וצלמוות – אבנים, שהקשתן זו בזו מדליקה גיצי אש, ומשהיתה האש לפניו, ברך האדם את ברכת המבדיל. גילוי הטכניקה של הבערת אש היה צעד גדול לאנושות הקדומה, ומוטיב זה מוכר בספרות מיתולוגית של עמים שונים. זוכרים את פרומתיאוס?