יֵשׁ כְּלָבִים בְּרוֹמִי שֶׁיּוֹדְעִים לִגְנֹב דַּעַת. הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ לִפְנֵי חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ מִתְנַמְנֵם, וּמִתְנַמְנֵם הַנַּחְתּוֹם, וְהוּא (הַכֶּלֶב) שׁוֹמֵט הַכִּכָּר לָאָרֶץ, וְעַד שֶׁאוֹסְפִין אוֹתָן, נִמְצָא הוּא חוֹטֵף בְּפִיו כִּכָּר וּמְהַלֵּךְ בּוֹ.
בראשית רבה
לפני שנגיע למשל הנחמד הזה, נלמד לאיזה מקור מקראי הוא מתייחס:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
פסוקים אלה מבראשית פרק ד' רומזים לכוונתו של אלוהים, אך משמעותם לא ברורה באופן מדויק. אלוהים נוזף בקין על קנאתו בהבל, ומזהיר אותו מפני החטאת הרובץ לפתח. חטאת זה הוא, אולי, חטא הקנאה ורעיונות הנקם שהקנאה מעוררת. על האדם, כך אומר אלוהים, להכיר בכך, שאותו חטאת משתוקק להשתלט עליו, והוא, האדם, ייטיב לעשות, אם הוא ימשול באותו חטאת.
לחטאת הזה קראו חז"ל 'יצר הרע'. השימוש בביטוי זה, היצר הרע, מעלה שאלות נוקבות לגבי מידת האחריות של האדם למעשיו הרעים. אם יצר הרע הוא חיצוני לנו, אם הוא השתלט עלינו – האם אנו אשמים? בקצה האחד של הסקלה נמצאת ההנחה, שהאדם אינו אשם בחטאיו, שכן יצר הרע היה חזק ממנו. באמצע הסקלה יימצאו אמירות, התובעות מהאדם לעשות כל מה שביכולתו כדי להתגבר על יצר הרע, ואף אמירות המכירות ביכולתו של האדם לעשות זאת. בקצה השני של הסקלה תימצאנה אמירות, האומרות שיצר הרע הוא פשוט יצר, וכי יצר הוא כוח היצירה, וכי גם יצרים העלולים להטות את האדם לחטאים יכולים לעבור התמרה לכוחות יצירה חיוביים – הכל בידיו של האדם.
ומה אומר המשל מבראשית רבה? יצר הרע משול לאותם כלבים ערמומיים, החיים להם, כמובן, ברומי, עיר הרֶשַע (אצלנו אין כאלה...). כלב כזה מתיישב לו בפתח חנות של אופה, וממתין להזדמנות, אותה הוא יוצר על ידי התנהגות מנומנמת, המשפיעה גם על הנחתום, היושב בפתח החנות ומשגיח על הסחורה. משנעצמות גם עיניו של האופה, מושך הכלב כיכר אחת מתחתית ערימת הלחם, וכל הערימה מתמוטטת. עד שמתעורר הנחתום לסדר את הערימה מחדש, חוטף לו הכלב כיכר אחת ונס עם המלקוח לפינה שקטה, בה יוכל להשביע את רעבונו באין מפריע.
ואנו מה? כמו אותו אופה, עלינו לעמוד על המשמר. יצר הרע ממש ממתין להזדמנות שאנו נרפה מעט את ההגנות שלנו, ואז הוא מחולל מהומה קטנה, הסחת דעת של הסביבה ושלנו עצמנו, וכשאין בקרות – אנו מועדים לשגות ולחטוא.
משל חביב זה לקוח מטקסט גדול יותר בבראשית רבה, המציג לקט של אמרות חז"ל באותו נושא, והנה כמה מהן:
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה (יצר הרע) לְחוּט שֶׁל עַכָּבִישׁ, וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה כַּקֶּלַע הַזּוֹ שֶׁל סְפִינָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יְשַׁעְיָה ה): "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָה".
ר' עקיבא דורש יפה את הפסוק מישעיהו, המייחס לחטאים כוח משיכה של חבלים או עבותות. הנפילה שלנו במלכודת החטא נגרמת לפעמים על ידי מהלך הדרגתי, המוביל אותנו מהקל אל הכבד, מהחטא הזניח ועד לחטא הבלתי נסלי, כמו שקור העכביש הופך עם הזמן לחבל המושך את הספינה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּתְחִלָּה הוּא נַעֲשֶׂה אוֹרֵחַ, וְאַחַ"כּ הוּא נַעֲשֶׂה בַּעַל הַבַּיִת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שְׁמוּאֵל ב יב): "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ" - הֲרֵי אוֹרֵחַ; "וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא עָלָיו", הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת.
רבי יצחק שואב את ההשראה שלו ממשל כבשת הרש. על פי המשל מגיע אורח לביתו של העשיר, והמארח מכבד אותו בסעודה שהוא מכין מכבשתו של הרש. אותו אורח מקבל בהמשך המשל את התואר 'הָאִישׁ הַבָּא עָלָיו'. 'בא עליו' – כלומר משתרר עליו, תופס בעלות עליו. האורח השתלט על הבית. וכך מקבל משל כבשת הרש נמשל חדש: האורח שהשתלט על המארח הוא יצר הרע. תחילה הוא בסך הכל אורח שלך, מגיע, מציץ, שואל מה נשמע, נהנה מהאירוח, אך לאחר מכן הוא משתלט עליך, ופוקד עליך לחטוא.