מְסֻפָּר: הֶחָכָם קַרְנָא הָיָה לוֹקֵחַ מָעָה מִן הַזַּכַּאי וּמָעָה מִן הַחַיָּב, כְּלוֹמַר, מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים שֶׁהָיוּ בָּאִים לְהִתְדַּיֵּן לְפָנָיו, וְהָיָה דָּן לָהֶם דִּין. וְשׁוֹאֲלִים (חֲכָמִים): וְאֵיךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ? וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "וְשֹׁחַד לֹא תִּקַּח" (שְׁמוֹת כג, ח), מַשְׁמָע שֶׁאָסוּר לַדַּיָּן לִטֹּל כֶּסֶף מִבַּעֲלֵי הַדִּין!
וְאִם תֹּאמַר כִּי דְּבָרִים אֵלֶּה לְאִסּוּר שֹׁחַד נֶאֶמְרוּ רַק בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִשְּׁנֵיהֶם, שֶׁמָּא יָבוֹא לְהַטּוֹת אֶת הַדִּין לְטוֹבַת מִי שֶׁנָּתַן לוֹ כֶּסֶף, וְאִלּוּ קַרְנָא כֵּיוָן לוֹקֵחַ מִשְּׁנֵיהֶם לֹא יָבוֹא לְהַטּוֹת אֶת הַדִּין, וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר אֵינוֹ בָּא לְהַטּוֹת אֶת הַדִּין, הָאִם מֻתָּר לְקַבֵּל?
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לִלְמֹד שֶׁלֹּא לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּב וְשֶׁלֹּא לְחַיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי מִשּׁוּם הַשֹּׁחַד — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט" (דְּבָרִים טז, כ), אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאֲפִילּוּ כְּדֵי לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב אָמְרָה הַתּוֹרָה "וְשֹׁחַד לֹא תִּקַּח", מַשְׁמָע שֶׁאָסוּר לַדַּיָּן לְקַבֵּל דָּבָר מִבַּעֲלֵי הַדִּין אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֵין חֲשָׁשׁ שֶׁל הַטָּיַת הַדִּין!
וּמְשִׁיבִים: דְּבָרִים אֵלֶּה אֲמוּרִים כְּשֶׁלּוֹקֵחַ אֶת הַכֶּסֶף בְּתוֹרַת שֹׁחַד גַּם אִם אֵינוֹ מַטֵּה אֶת הַדִּין, וְאִלּוּ קַרְנָא בְּתוֹרַת שָׂכָר הָיָה לוֹקֵחַ, וְלֹא כְּשֹׁחַד. וּמַקְשִׁים: וּבְתוֹרַת שָׂכָר הָאִם מֻתָּר? וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן — דִּינָיו בָּטְלִין, שֶׁאֵין הַדַּיָּן דָּן אֶלָּא בְּחִנָּם! וּמְשִׁיבִים: דְּבָרִים אֵלֶּה אֲמוּרִים כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל שְׂכַר הַדִּין, וְאִלּוּ קַרְנָא שְׂכַר בַּטָּלָה הָיָה לוֹקֵחַ, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהָיָה בָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ בִּזְמַן הַדִּין, הָיָה מְקַבֵּל שְׂכַר בַּטָּלָה עַל כָּךְ.
וְשׁוֹאֲלִים: וְשָׂכָר בַּטָּלָה הָאִם מֻתָּר? ...
... מַעֲשֶׂה בְּרַב הוּנָא, כַּאֲשֶׁר הָיָה בָּא דִּין לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם לְמִתְדַּיְּנִים: הבו לִי אָדָם שֶׁיִּדְלֶה לִי אֶת הַמַּיִם שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִדְלוֹת לַשָּׂדֶה בִּמְקוֹמִי, וְאָדוּן לָכֶם אֶת הַדִּין, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתִּי.
(בבלי כתובות ק"ה)
הדיון ההלכתי בשאלת מתן תשלום לדיין מצד בעלי הדין – דיון סבוך ומפותל הוא. חלקו התחיל כבר במשנה, כשמקורותיו הם, כמובן מקראיים, בשתי אמירות מעט שונות: "וְשֹׁחַד לֹא תִּקַּח" (שְׁמוֹת כג, ח), ו"לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט" (דְּבָרִים טז, כ). אם נלך לסופו של הדיון, נתרשם בבירור כי כל תשלום של בעלי הדין לדיין הוא פסול. התלמוד עובר מקרה-מקרה, ומסביר מדוע אפילו במקרים הבאים אין לקבל נוהג זה של תשלום מצד בעלי הדין:
א. לקבל רק מאחד מבעלי הדין – כל כך מובן מאליו שזה פסול, שהתלמוד אף אינו דן באופציה זו. החשש שהדיין יטה לכיוון זה ששילם לו – ברור כשמש.
ב. גם אם שניהם משלמים לדיין, ומשניהם הוא לוקח סכום זהה – אין לקבל זאת. אמנם התלמוד אינו מנמק זאת, אך אני אסתכן בהצעה, שאחד מהם עשיר, והשני עני, והסכום הזהה ששניהם משלמים הוא נטל כבד על העני. אוסיף עוד, כי קיימת האפשרות שהתשלום לא יהיה בגלוי, וכך יתפתה הדיין להצעת בעל הדין העשיר לשלם לו הרבה יותר בלי שהעני ידע זאת.
ג. גם אם הדיין לוקח את התשלום מהשניים, ומזכה את אותו בעל הדין, שהוא באמת סבור שהוא הצודק – התלמוד אינו מוכן לקבל זאת. לא כל שכן אם, אחרי שקיבל תשלומים זהים מהשניים, הטה את הדין לטובת זה שלא מגיע לו...
ד. כבר במשנה נקבע כי אין לגבות כל תשלום מבעלי הדין, אפילו כשכר, כמו שמסופר על דיין בשם קרנא. אותו דיין היה טוען כי אין זה שכר על עריכת הדין, כי אם שכר על שבטל מעבודתו האחרת לצורך ערכית הדין, ושכר זה הוא פיצוי על מה שהפסיד כשבטל מעבודתו העיקרית. התלמוד דוחה אפילו אפשרות זאת, וממשיך בבדיקת מצבים נוספים, שאולי היו מצדיקים נטילת שכר כלשהו מבעלי הדין.
ה. חז"ל מסיימים את הדיון בסיפור קצר אודות רב הונא, שכאשר באו בעלי דין לפניו, היה שולח אותם לחפש אדם שיעבוד במקומו בהשקיית שדותיו בזמן שהוא עורך את הדין. זה פתרון מעשי, העונה על הדרישה מהדיין, שלא ליהנות הנאה כספית כלשהי מעריכת הדין. פתרון זה תואם גם את עיקרון שוויון ערך העבודה.
ומה אצלנו? על פי החוק אין בעלי הדין משלמים לדיין, אבל אם ברצונם לזכות בדין, מנסה כל אחד מהם למצוא עורך דין שייצג אותם בבית המשפט, ועורכי דין טובים יותר בדרך כלל עולים יותר כסף... עיקרון השוויון בפני החוק נרמס כאן ברגליים גסות. בימים אלה מנסה אחד מראשי המדינה שלנו לשפר את סיכויו לצאת זכאי בדין חמור במיוחד שהמדינה דנה אותו, וזאת באמצעות סוללה גדולה של עורכי דין, שהוא מעריך את מחירם בעשרה מיליון שקל. אם יצא זכאי, או יצליח לפחות להקטין את גובה האישומים נגדו – זה יהיה לא מעט בזכות הכסף הרב שהוא מתכנן לשפוך על עורכי דינו. השופטים עצמם מקבלים את שכרם רק מהמדינה, וכל חשד קל, שמישהו נוסף משלם להם מתחת לשולחן מעורר בנו פחד ענק.