"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, אֶלָּא מְטַפֵּס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד. הַנִּכְנָס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, הוּא רוֹעֵה הַצֹּאן. לוֹ יִפְתַּח שׁוֹמֵר הַשַּׁעַר, וְהַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ. הוּא קוֹרֵא לְצֹאנוֹ בְּשֵׁם, וּמוֹצִיא אוֹתָן. לְאַחַר שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, הוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶן, וְהַצֹּאן הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו, כִּי מַכִּירוֹת הֵן אֶת קוֹלוֹ. אַחֲרֵי זָר לֹא תֵּלַכְנָה, כִּי אִם תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַכִּירוֹת אֶת קוֹלָם שֶׁל זָרִים". אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ, אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת פְּשַׁר הַדְּבָרִים, שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם.
הוֹסִיף יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן. כָּל אֲשֶׁר בָּאוּ לְפָנַי, גַּנָּבִים הֵם וְשׁוֹדְדִים, וְהַצֹּאן לֹא שָׁמְעוּ לָהֶם. אֲנִי הַשַּׁעַר. אִישׁ אִם יִכָּנֵס דַּרְכִּי - יִוָּשַׁע; הוּא יִכָּנֵס, וְיֵצֵא, וְיִמְצָא מִרְעֶה. אֵין הַגַּנָּב בָּא, אֶלָּא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד. אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים, וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם. אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן. הַשָּׂכִיר, שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹעֶה, וְהַצֹּאן אֵינָן צֹאנוֹ, כִּרְאוֹתוֹ אֶת הַזְּאֵב בָּא, עוֹזֵב אֶת הַצֹּאן, וּבוֹרֵחַ, וְהַזְּאֵב חוֹטֵף וּמְפַזֵּר אוֹתָן, שֶׁכֵּן הַבּוֹרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא שָׂכִיר, וְאֵין הוּא דּוֹאֵג לַצֹּאן. אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. אֲנִי מַכִּיר אֶת שֶׁלִּי, וְשֶׁלִּי מַכִּירִים אוֹתִי, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מַכִּיר אוֹתִי וַאֲנִי מַכִּיר אֶת הָאָב; וְאֶת נַפְשִׁי נוֹתֵן אֲנִי בְּעַד הַצֹּאן. גַּם צֹאן אֲחֵרוֹת יֵשׁ לִי, אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָא הַזֶּה. עָלַי לְהַנְהִיג גַּם אוֹתָן. הֵן אֶת קוֹלִי תִּשְׁמַעְנָה, וְיִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד. מִשּׁוּם כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי הָאָב: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי, וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ, וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי."
הבשורה על פי יוחנן
רועה הצאן הוא מִשְׂרָה של אמון. הרועה, ישוע, אחראי לצאנו של האדון, הוא האלוהים. הוא גם מחויב, נאמן ואחראי אחריות אינטימית לצאנו, ציבור מאמיניו של ישוע. בקטע זה מדבר ישוע על עצמו בסגנון אופייני לבשורה על פי יוחנן – לעומת שלוש הבשורות הסינופטיות, מתי, מרקוס ולוקס, הדומות יותר זו לזו.
יש לו מתחרים, לישוע, אלא שהם, כמו גנבים ושודדים, מנסים לגנוב את לב העם בדרכים עקלקלות. ישוע מציע את עצמו כשער הראשי למכלאת הצאן. הכניסה אל מלכות השמים ואל לבבות העם היא דרכו בלבד. מיהם אותם מתחרים? האם ישוע מדבר על הנביאים של פעם, או שמא הוא מתכוון למנהיגי הכיתות שונות של תקופתו, אשר הציעו לעם גאולה ממצוקותיו? מכל מקום, ישוע אומר, במילים חד-משמעיות: אני האיש, ואין בלתי!
את הקשר האינטימי של ישוע לצאן מרעיתו הוא מדגיש באומרו, שהרועה יודע לקרוא לכבשים בשם, ושהן מזהות את קולו, והולכות אחריו.
המכלאה, בה נמצא הצאן כעת, היא, אולי, המציאות המשברית בה מצוי עם ישראל באותם הימים, תחת שלטון זר ועוין, ותחת מנהיגות פרושית או כוהנית מושחתת. הוצאת העדר מהמכלאה היא, אולי, הגאולה לעתיד לבוא בקרוב מאד.
הרועים הרוחניים, שבאו לפני ישוע, לא באו להושיע את העם, אלא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד, כדבריו. הוא, ולא אף אחד אחר, בא להוביל את צאנו אל המרעה – הוא יעניק למאמיניו חיים של שפע ונצח.
ישוע הוא הרועה הטוב, הרועה האמיתי. יחס לצאנו הוא יחס של נאמנות אין קץ. הרועים האחרים הם שכירים. יתכן שישוע מתכוון לכך, שמנהיגותם תלויה בשכר חומרי, שהם מצפים לקבל בזכות ההובלה של ההולכים בעקבותיהם. ההבדל בינו לבין רועים שכירים אלה יבוא בעת מבחן, בעת צרה. נאמנותו המוחלטת תביא אותו לתת את נפשו בעבור צאנו, בעוד שהרועים השכירים יברחו להציל את נפשם שלהם, בעודם נוטשים את צאנם.
את האדון, בעל הצאן, מכנה ישוע בכינוי 'האב'. הוא בנו של האל. ראייה זו, של הקשר בין ישוע לאל כקשר בין בן לאביו, מודגשת מאד בבשורה על פי יוחנן. זה אינו רק תיאור מטאפורי. ישוע מציג את עצמו כבנו האמיתי של האלוהים, הכרזה, המעוררת גם תמיהה אצל האנשים שהכירו את מוצאו המשפחתי של ישוע, וגם התנגדות תיאולוגית עזה אצל מנהיגי הזרם המרכזי של היהדות הפרושית.
הצאן האחרות שיש לו, לרועה הזה, הן, קרוב לודאי, ציבור המאמינים שלו מקרב הלא-יהודיים. נאמנותו כלפיהם אינה נופלת מזאת שיש לו כלפי אחיו בני דתו היהודית. אם לרגע אפשר להתרשם, כי ישוע רואה עצמו כמנהיג של שתי חבורות שונות, הוא מתקן את הרושם הזה באומרו כי 'יִהְיֶה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד'. בניגוד ליהדות המסתגרת והמבדילה עצמה מהגויים שסביבה, גישתו של ישוע היא מאחדת, מעבר לגבולות הלאומיים והדתיים, המפרידים בימיו בין הקבוצות השונות.
לבסוף מכריז ישוע על כך, שאת נפשו הוא יתן עבור עמו – מתוך בחירה אישית וסמכות אישית שלו. וכמו שהוא עתיד בקרוב לתת את נפשו, כך גם יהיו לו הכוח והסמכות לקחת את הנפש הזאת בחזרה, כלומר לחזור לחיים לאחר צליבתו. דמותו של ישוע, כפי שהוא משרטט אותה כאן, בבשורה על פי יוחנן, רחוקה מאד מדמויות נביאי המקרא. איש מנביאי המקרא לא תיאר את עצמו כבן אלוהים, ולא ייחס לעצמו תכונות מנהיגות כה עוצמתיות.
בספר הבשורה הזה מציג ישוע את עצמו בפנינו כדמות רבת עוצמה, דמות חצי אלוהית, שרחוקה מאד מהקורות אותו על פי הביוגרפיה שלו בספרי הבשורות. אין להתפלא, על שאויביו כינו אותו 'מלך היהודים'.