סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִים: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם, וְנַהַרְגֶנּוּ, וְאִם לָאו, אָנוּ הוֹרְגִים אֶתְכֶם – יֵהָרְגוּ כֻּלָּם, וְאַל יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶן כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – נוֹתְנִים וְאַל יֵהָרְגוּ כֻּלָּם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים (מָתַי יֵשׁ הִגָּיוֹן בְּאִי-הַסְגָּרַת הַמְּבֻקָּשׁ)? בִּזְמַן שֶׁהוּא מִבִּפְנִים וְהֵם מִבַּחוּץ. אֲבָל הוּא מִבִּפְנִים וְהֵן מִבִּפְנִים, הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱרַג וְהֵן נֶהֱרָגִים – יִתְּנוּ לָהֶם וְאַל יַהַרְגוּ כֻּלָּם. כְּגוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ" – אָמְרָה לָהֶם: הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱרַג וְאַתֶּם נֶהֱרָגִים, תְּנוּהוּ לָהֶם, וְאַל תֵּהָרְגוּ כֻּלְּכֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּךְ אָמְרָה לָהֶם: כֹּל הַמּוֹרֵד בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד חַיָּב מִיתָה.
עֻלָּא בֶּן קוֹשֵׁר תְּבָעַתּוּ הַמַּלְכוּת. עָמַד וּבָרַח אֵצֶל ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְלוֹד. שָׁלְחוּ שְׁלִיחִים אַחֲרָיו. נִטְפַּל לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וּפִיְּסוֹ, וְאָמַר לוֹ: מוּטָב שֶׁיֵּהָרֵג אוֹתוֹ אָדָם, וְלֹא יֵעָנֵשׁ הַצִּבּוּר עַל יָדוֹ. נִתְפַּיֵּס לוֹ, וּמְסָרוֹ לָהֶם. הָיָה אֵלִיָּהוּ מְדַבֵּר עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה כָּךְ, לֹא בָּא אֶצְלוֹ. הִתְעַנָּה ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁלוֹשִׁים יוֹם – וְנִרְאָה לוֹ. אָמַר לוֹ: מַה טַּעַם נִתְבַּטֵּל מַר? אָמַר לוֹ: וְכִי חָבֵר אֲנִי לְמָסוֹרוֹת? אָמַר לוֹ: וְלֹא מִשְׁנָה הִיא: "סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְכוּ' "? אָמַר: וְכִי מִשְׁנַת חֲסִידִים הִיא? הָיָה צָרִיךְ דָּבָר זֶה לֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יָדְךָ.
בראשית רבה
מדרש זה שייך לקבוצה של סיפורים המציגים דילמות אתיות כבדות משקל, דוגמת השניים ההולכים בדרך, ובידי האחד קנקן מים, היכול להציל נפשו של אחד מהם בלבד.
למעשה, מציג הקטע שלפנינו מספר מצבים, שאינם זהים אחד לרעהו. ננסה להבחין ביניהם.
המקרה הראשון הוא של קבוצה מבני עמנו, הפוגשים בגויים אלימים. הם תובעים מהקבוצה, שתמסור להם אחד מאנשיה על מנת שייהרג על ידיהם. מה שדורשת קבוצת הגויים המרושעת הוא שהחבורה היהודית היא שתבחר את אחד מחבריה ותקריב אותו כדי להציל את כל היתר. הגויים מאיימים, שאם לא יימסר בידיהם אחד מהחבורה, הם יהרגו את כולם. עד כמה שהמצב המתואר נראה הזוי, במלחמות קורים דברים מעין אלה. ניקח, לדוגמה, מצב של רצון לנקמה על מותו אחד מהחבורה של הגויים, כשאין להם עניין בהריגת כל היהודים. זו, אמנם, התעללות, אבל זה יכול להתרחש במציאות. התלמוד אומר כי במקרה זה אין למסור אף אחד מבני החבורה, וגם במחיר הנורא של השמדת כולם.
במקרה השני תובעת חבורת הגויים את ראשו של איש מסוים מתוך הקבוצה היהודית. זה מקרה שונה, כי מי שבחר בקרבן הם הגויים ולא היהודים. במקרה זה, אומר התלמוד, יש למוסרו כדי להציל את שאר החבורה.
סיפור שבע בן בכרי, שמרד בדוד המלך וברח לצפון והסתתר באבל בית מעכה, הוא סיפור שונה, שכן צבא דוד, שצר על העיר, תבע את ראשו של שבע בן בכרי, ולא מתוך רצון לנקמה, אלא משום שהוא מרד במלכות. חכמים מתארים שני תסריטים אפשריים לסיפור כזה. באחד נמצא האויב עדיין מחוץ לחומות העיר, ואז אין להסגיר לידיהם את המורד. בשני פרץ האויב אל תוך העיר, וכעת עומדת כל העיר בפני השמדה, אם לא ימהרו וימסרו את המורד לידי האויב. בתנ"ך משכנעת האישה החכמה מאבל בית מעכה את בני עירה, שאמנם צבא דוד עדיין בחוץ, אבל הפריצה לעיר בוא תבוא, ועל כן יש להקדים תרופה למכה ולהסגיר את שבע בן בכרי לידי האויב הצר על העיר.
הסיפור הבא על עולא בן קושר מביא עוד וריאציה. מי שמחפש אחר עולא בן קושר הוא השלטון הרומי, ואילו עולא מסתתר בביתו של ר' יהושע בן לוי בלוד. מקום מחבואו של עולא מתגלה, ושליחים, שזהותם אינה ברורה, מגיעים אל ר' יהושע, מזהירים אותו (אם אלה יהודים) או מאיימים עליו (אם זה השלטון הרומי) שימסור את הקושר לידי הרומאים. ר' יהושע מסביר לאורח הבעייתי שלו את חומרת המצב, מפייס אותו, ומוסרו לידי השלטון הרומי. קשה לקבוע מהי דעתו של מספר הסיפור על מעשהו של ר' יהושע. במקום זה, נכנס גיבור נוסף לעלילה, הלא הוא אליהו הנביא, שלו היה שיג ושיח קבוע עם ר' יהושע. לאחר שהוסגר האורח, נעלם לו אליהו, והוא מדיר רגליו מביתו של ר' יהושע. זה מתקשה לקבל את התגובה הביקורתית, צם חודש ימים, ואז שב אליהו לבקרו. ר' יהושע מבקש לדעת אם יש לאליהו סיבה לתגובתו החריפה, ואליהו אומר לו שהוא לא מתחבר עם 'מוֹיסֶערִים'. ר' יהושע מבקש להסתייע בסוגיה של ראשית המדרש אודות 'סיעה של בני-אדם' ולהצדיק את פעולתו, שלדעתו היתה בלתי נמנעת. אליהו אומר לו: 'הָיָה צָרִיךְ דָּבָר זֶה לֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יָדְךָ'. כלומר, בני-אדם רגילים, מן הצדק שיצילו נפשם, ימסרו את המורד ולא ייענשו על המשת"פיות. ר' יהושע צריך לשמש מופת מוסרי גבוה יותר, ועל פי ציפיות אליהו היה עליו להקריב נפשו למען האורח.
דילמות מוסריות כבדות-משקל כבר אמרנו?