אוֹתָן שְׁבוּיוֹת שֶׁהוּבְאוּ לִנְהַרְדָּעָא, וְנִפְדּוּ שָׁם, הֶעֱלוּ אוֹתָן לְבֵית רַב עַמְרָם הֶחָסִיד, וְהוֹרִידוּ אֶת הַמַּדְרֵגוֹת מִפְּנֵיהֶן, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ גְּבָרִים לַעֲלוֹת אֲלֵיהֶן. כַּאֲשֶׁר עָבְרָה אַחַת מֵהֶן לְיַד הָעֲלִיָּה, נַעֲשָׂה אוֹר בַּאֲרֻבָּה, מִשּׁוּם שֶׁהָיְתָה יָפָה בְּיוֹתֵר. מִתּוֹךְ שֶׁחָשַׁק בָּהּ, לָקַח רַב עַמְרָם אֶת הַסֻּלָּם, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לְהָרִים אוֹתוֹ בְּיַחַד, וְהֵרִים אוֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְהָיָה עוֹלֶה וְהוֹלֵךְ.
כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לַחֲצִי הַסֻּלָּם, הִתְחַזֵּק, הֵרִים אֶת קוֹלוֹ וְצָעַק: אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּבֵית עַמְרָם! כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁיֵּשׁ שְׂרֵפָה, בָּאוּ חֲכָמִים, וְרָאוּ אוֹתוֹ עוֹמֵד כָּךְ. אָמְרוּ לוֹ: בִּיַּשְׁתָּ אוֹתָנוּ, שֶׁהַכֹּל רוֹאִים מֶה רָצִית לַעֲשׂוֹת. אָמַר לָהֶם: מוּטָב תִּתְבַּיְּשׁוּ בְּבֵית עַמְרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא תִּתְבַּיְּשׁוּ מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַבָּא. הִשְׁבִּיעַ רַב עַמְרָם אֶת יִצְרוֹ הָרָע שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ. יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר כְּעַמּוּד אֵשׁ. אָמַר לוֹ, לַיֵּצֶר הָרַע: רְאֵה, שֶׁאַתָּה אֵשׁ וַאֲנִי בָּשָׂר, וַאֲנִי עָדִיף מִמְּךָ, שֶׁהִתְגַּבַּרְתִּי עָלֶיךָ.
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
נשים, רובן ככולן, ורוב שנות חייהן, היו ברשות אבותיהן או ברשות בעליהן. נדירים יותר היו המצבים של נשים, שלא היו באחת מהרשויות האלה – כמו אלמנות. הסיפור שלפנינו מציג דוגמה נוספת של נשים, שלמשך תקופה מסוימת לא היו ברשות אב או בעל, אלה הן נשים שנפדו מהשבי. אישה שהיתה שבויה אצל זרים, ונפדתה על ידי יהודים, חשודה כמי שחיללו את תומתה, ועד שלא יוכח שאינה כזאת, היא פחות מוגנת, והיא מושכת גברים, העלולים לנצל את מצבה. הקטע שלפנינו מספר על נשים כאלה, שהובאו לנהרדעא, קהילה יהודית בבלית ידועה, ונפדו מהשבי. תהליך חזרתן לקהילה עדיין לא הושלם, ואת הלילה הן מעבירות בביתו של רב עמרם החסיד. הן מועלות לעליית הגג, ואת הסולם המוביל מקומת הקרקע אל הקומה בה הן נמצאות מסירים, כדי למנוע מגברים לעלות אליהן. ועדיין, בעל הבית עצמו מועמד בניסיון קשה מאין כמותו. אחת הנשים, היפה מכולן, עוברת ליד הארובה, ולאורה נגלה יופיה לעיניו של רב עמרם. הוא אינו עומד בפיתוי, ובכוח על-אנושי, המזכיר לנו את יעקב הגולל את האבן מפי הבאר למראה יופיה של רחל, הוא מרים את הסולם, זה שעשרה אנשים היו נחוצים לשם הרמתו, משעין אותו אל עליית הגג, ומתחיל לטפס. באמצע הדרך מתחזק הבחור, כלומר – השכל חוזר אל המוח, והוא מבין, שהוא זקוק לעזרה. הוא צועק בקול גדול: 'אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּבֵית עַמְרָם!', והחכמים הגרים בשכנותו באים במרוצה להציל את האדם הבוער. הם מגלים כי מה שבוער שם זה היצר של רב עמרם, והם נוזפים בו, ובצדק. מעניין סגנונה של הנזיפה: 'בִּיַּשְׁתָּ אוֹתָנוּ!'. היום אומרים: 'תתבייש!', אבל החכמים רומזים בכך, שהבושה היא על הקהילה כולה, שאינה מצליחה להגן על הנשים הפדויות מהשבי. רב עמרם מצטדק באומרו, שהיה יכול להיות גרוע יותר, לו לא היה ניצל בזכותם ממימוש החטא הגדול, כי אז לא היו נסלח לו גם במותו.
אפילוג: רב עמרם מבין שבתוכו קיים היצר הרע. על פי אמונתו, ועל פי אמונת אנשים רבים, זוהי ישות חיצונית, שחדרה אל תוכו, ועליו לגרשה מגופו. בטקס המזכיר גירוש שדים, משביע רב עמרם את היצר הרע, שיֵצֵא ממנו, וזה יוצא במופע מבהיל, כאש הפורצת מגופו. רב עמרם מרגיש כעת גם נקי מחטא וגם גיבור, והוא מתגרה ביצר הרע, ואומר לו: 'רְאֵה, שֶׁאַתָּה אֵשׁ וַאֲנִי בָּשָׂר, וַאֲנִי עָדִיף מִמְּךָ, שֶׁהִתְגַּבַּרְתִּי עָלֶיךָ'. לא לימדו אותך, רב עמרם חסיד, שביצר הרע אין מתגרים?