"לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, יא) – מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם? אֶלָּא אָמַר מֹשֶה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם? – מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי טְלָאִים.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְחָכָם שֶׁפָּתַח לִבְנוֹ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת. הַמָּבוֹי עָשָׂה שֶׁלּוֹ, וְהָאֻמָּנוּת עָשְׂתָה שֶׁלָּהּ, וְהַנַּעַר כְּבָחוּר עָשָׂה שֶׁלּוֹ – יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. בָּא אָבִיו וּתְפָסוֹ עִם הַזּוֹנָה. הִתְחִיל הָאָב צוֹעֵק וְאוֹמֵר: הוֹרֶגְךָ אֲנִי! הָיָה שָׁם אוֹהֲבוֹ. אָמַר לוֹ: אַתָּה אִבַּדְתָּ הַנַּעַר, וְאַתָּה צוֹעֵק כְּנֶגְדּוֹ? הִנַּחְתָּ כָּל הָאֻמָּנֻיּוֹת וְלֹא לִמַּדְתּוֹ אֶלָּא בַּשָּׂם, וְהִנַּחְתָּ כָּל הַמְּבוֹאוֹת וְלֹא פָּתַחְתָּ לוֹ חֲנוּת אֶלָּא בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת.
כָּךְ אָמַר מֹשֶה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הִנַּחְתָּ כָּל הָעוֹלָם וְלֹא שִׁעְבַּדְתָּ בָּנֶיךָ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים טְלָאִים,
וְלָמְדוּ מֵהֶם בָּנֶיךָ וְאַף הֵם עָשׂוּ הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמַר: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – דַּע מֵהֵיכָן הוֹצֵאתָ אוֹתָם.
שמות רבה
בשמות פרק ח' כתוב: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ. הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִסְקְלֻנוּ ".
אני מצטט ממאמרו של דר' חיים גבריהו 'תועבות מצרים':
'... אולם נראים יותר דברי החוקר האחרון שעסק בעניין זה, המשווה את המלה העברית "תועבה" למלה המצרית "בות", שמובנו במצרית הוא דבר אסור. לכל מחוז יש "בות" משלו, התלוי בפולחן שנהוג באותו המחוז. זה כולל האיסור לזבוח ולפגוע במין מיוחד של בעל החיים, הנמצא בזהות או בקרבה מיוחדת לאלוהות שבמחוז. מי שמציית ל"בות", הריהו טהור. הזרים, שלא הכירו את "בות", ולא נשמרו ממנו, הם שנואי האל, ואין להם חלק בחגים ובסעודות.
אנו רואים אפוא ש"בות" חופף לגמרי בכל משמעותו את המלה העברית "תועבה", ולכן מובן, שבדלתת הנילוס, מקום בו נמצא הפולחן של התיש מנדס, היו רועי הצאן, שאינם שומרים על ה"תועבה" מתועבים, והרחיקו אותם עד לארץ גושן, מקום שם התגוררו הרועים. וזה גם הפירוש המתקבל ביותר לדברי משה אל פרעה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם" - דברים אסורים למצרים.'
זה, ככל הנראה, המקור לכינוי המצרים 'עובדי טלאים'. עבודת בעלי חיים שונים, וביניהם התיש, היתה מקובלת מאד בפולחן המצרי הקדום. בני ישראל הושפעו מפולחן זה, ויצירת עגל הזהב היתה, כך נראה, בהשראת פולחן התיש המצרי. על פי המדרש משמות רבה, משה מכיר בעובדה זו, בעוד שאלוהים מתעלם ממנה, ויצירת עגל הזהב מעלה לו, לאלוהים, את הסעיף.
המקור מִסֵּפֶר שמות מצייר את משה כאמיץ מול אלוהים וכרחמן כלפי בני ישראל, שחטאו בחטא העגל. המדרש מרחיק לכת עוד יותר, ושם בפיו של משה ביקורת כלפי אלוהים. במילים שלנו הוא אומר לו: מה חשבת לעצמך, אלוהים, כשהבאת את בני ישראל לתקופה כל כך ארוכה במצרים, והבאת את העם הזה תחת השפעת הפולחן המצרי? היית צריך לדעת שזה מה שיקרה...
עד כאן הנמשל, וכעת למשל: אלוהים נמשל לאב רשלן, שפתח לבנו (בני ישראל) חנות של בשמים בעיבורו של שוק של זונות (מצרים, איך לא?). חנות הבשמים - אמנם ריחה טוב, אבל היא משרתת אנשים, שכל עניינם הוא להדיף ריח נעים ומפתה. אולי לא בושה גדולה, אבל גם לא כבוד גדול, לדעתם של חז"ל. לפתוח חנות כזאת בתוך שוק, בו פעילות זונות, זה מתכון לצרות. הזונות זקוקות לבשמים לצרכיהן המקצועיים, והן מבקרות תדיר את חנותו של הבחור. הבחור צעיר ותמים, וקל לפתותו, וכך הוא יוצא לתרבות רעה – גם נושא ונותן עם הזונות, ומה שהוא מקבל מהן, כך מסתבר, לא מוצא חן בעיני האב, הלומד על המתרחש בתוככי החנות או בקובותיהן של לקוחותיה. האב נכנס לאטרף, רוצה להרוג את בנו, ולמרבה המזל נמצא שם אוהבו של האב (הלא הוא משה), הנוזף בו ומטיל עליו, על האב, את האשמה במעשי בנו.
פשט המקור המקראי "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – משמעותו אחרת. משה מזכיר לאלוהים את כל הגדולות והנפלאות שעשה לעמו בהוציאו אותו ממצרים, וכל זה כדי להזכיר לאל גם את אהבתו לבני ישראל וגם את מחויבותו להם. המדרש, במקוריותו, מעניק לפסוק משמעות של הטלת אשמה, והאשם הוא האב, כלומר אלוהים.