נוֹדִיעַ לַאֲדוֹנֵנוּ כִּי נִתְאָרַח בֵּינֵינוּ אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶלְדָּד הַדָּנִי מִשֵּׁבֶט דָּן, וְסִפֵּר לָנוּ כִּי אַרְבָּעָה שְׁבָטִים הֵם בְּמָקוֹם אֶחָד, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר, שֵׁם הַמָּקוֹם חֲוִילָה הַקְּדוּמָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב...
... וְעוֹד סִפֵּר לָנוּ, כְּשֶׁחָרַב ביהמ"ק עָלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, וְעָמְדוּ הַכַּשְׂדִּיִּים עַל בְּנֵי מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לָהֶם: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. עָמְדוּ בְּנֵי מֹשֶׁה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה לִפְנֵי הקב"ה, וְכִתְּתוּ אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם בְּשִׁנֵּיהֶם לוֹמַר: הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁהָיוּ מַכִּין בָּהֶן בביהמ"ק, הָאֵיךְ נַכֵּה בָּהֶן בְּאֶרֶץ טְמֵאָה? וּבָא הֶעָנָן, וּנְשָׂאָם עִם אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם וּבְקָרָם, וְהוֹלִיכָם לַחֲוִילָה, וְהוֹרִידָם שָׁם בַּלַּיְלָה. וְעוֹד אָמַר לָנוּ: סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם, שֶׁשָּׁמְעוּ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה רַעַשׁ גָּדוֹל, וּבַבֹּקֶר רָאוּ חַיִל גָּדוֹל וְכָבֵד, וְהֵסֵב לָהֶם אֶת הַנָּהָר שֶׁגּוֹלֵל אֲבָנִים וְחוֹל בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם נָהָר מֵעוֹלָם, וְהַנָּהָר הַהוּא עֲדַיִן גּוֹלֵל אֲבָנִים וְחוֹל בְּלִי מַיִם, בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְקוֹל גָּדוֹל, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה פּוֹגֵעַ בְּהַר שֶׁל בַּרְזֶל הָיָה מִנַּפְּצוֹ. וְהַנָּהָר גּוֹלֵל כֹּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ אֲבָנִים וְחוֹל בְּלִי שׁוּם טִפַּת מַיִם, וּבְשַׁבָּת נָח. וּבְשָׁעָה שֶׁיַּעֲרִיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, יֵרֵד עָלָיו עָנָן, וְאֵין אָדָם יָכוֹל ליגש אֵלָיו עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁשְּׁמוֹ סַמְבַּטְיוֹן, וְאָנוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ סַבָּטִינוֹ (אוֹ סַנְבַּטְיוֹן), וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר, שֶׁאֵין לָהֶם רֹחַב אֶלָּא כְּשִׁשִּׁים אַמָּה, וְהֵם עוֹמְדִים בְּצַד הַנָּהָר מִשָּׁם, וְאָנוּ מִכָּאן, וּמְסַפְּרִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. וְהֵם אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּהָר מַקִּיף עֲלֵיהֶם, וְלֹא אָנוּ יְכוֹלִין לִכָּנֵס אֶצְלָם, וְלֹא הֵם יְכוֹלִין לָצֵאת מִשָּׁם.
ספר אלדד הדני
ספר אלדד הדני מן המאה התשיעית הוא המקור המפורט ביותר על אגדת הסמבטיון. הוא לא הראשון שהזכיר את הנהר האגדי הזה. כבר בתלמודים נמצאות התייחסויות קצרות לסמבטיון.
'לשלש גלויות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטויכא ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם' (ירושלמי סנהדרין).
בבבלי סנהדרין מסופר כי טורנוספורוס שאל את ר' עקיבא כיצד יודעים איזה יום הוא הוא השבת, ור' עקיבא משיב לו: 'נהר סבטיון יוכיח'. ההסבר לתשובה הזאת מצוי בבראשית רבה: 'נהר סמבטיון יוכיח, שמושך אבנים כל ימות השבוע, ובשבת הוא נח'.
אגב, ליוסף בן מתתיהו יש גרסה, לפי הסמבטיון זורם דווקא ביום השבת, ואילו בשאר ימות החול הוא חרב:
ובדרך ראה טיטוס נהר אחד, אשר שווה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין ערקה אשר במלכות אגריפס ובין רפנאה, ויש לו תכונה נפלאה. הוא מלא מים בעת שטפו, ואינו מפגר בזרמו. אחרי כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל אורכו עד מקורותיו, ושטחו נראה יבש כולו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאילו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים, ועל כן קראו לו "נהר השבת" (סבטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים."
גרסתו של אלדד הדני אינה תואמת גרסאות אחרות, האומרות כי עשרת השבטים הוגלו על ידי ממלכת אשור אל מעבר לנהר הסמבטיון, ושם הם נמצאים עד היום. על פי אלדד הדני, מדובר בגולי בבל. כמו כן מספרת גרסת אלדד הדני, בדומה לפלאביוס, שהנהר הפלאי הזה אין בו מים, כי אם זרמים עזים של חול ואבנים.
החוקר יחיאל שבי מציג תיאוריה שונה, המתוארת במאמרה של צופיה הירשפלד:
'לפני כמה שנים הגיע יחיאל שבי אל הודו כתייר, אך נשאב, בעקבות בקשה של מנחה הדוקטורט שלו, ד"ר ניסים דנה, למחקר של פליטים אפגנים, מוסלמים אדוקים, ששומרים על דיני הכשרות. תזת המחקר הייתה שהפליטים, שהגיעו ממערב אפגניסטן, הם למעשה חברי שבטים מצאצאי עשרת השבטים, ושהנהר הזורם ליד אזור מגוריהם הוא הסמבטיון האגדי.
"את הסיפור של נהר הסמבטיון לא המציא מישהו, הוא מבוסס על אירוע היסטורי שאכן התרחש ויש לכך הסברים מחקריים", טוען שבי. "כשממלכת אשור הגלתה את ישראל מזרחה, היא הביאה לאזור של מערב אפגניסטן המודרנית יהודים. הם ישבו באזור שדרכו עברה דרך המשי ובנקודת שליטה על נהר סמוך, שדרכו העבירו סחורות מסין לאירופה. לאזור זה הם קראו 'שמבה', שזה שבת בהגייה המקומית. גם כיום למילה הזו באפגנית אין שום משמעות חוץ משבת.
"הנהר שזרם סמוך למגוריהם נקרא 'שמבתיון' - הנהר של השבת. ולמה? כי מאחר שהיהודים שלטו על מעברי הנהר, הם עבדו כל השבוע ובשבת סגרו את המעברים, כך שגם הנהר שבת מעבודה. 200 שנה אחר כבשו את המקום היוונים ובהגייה שלהם, שבה חסרה השי"ן, נהר השמבתיון הפך לנהר הסמבטיון. במסורת שהגיעה מערבה, לבבל ולישראל, סופר על הנהר שמעבר להרי החושך. אולם כטבעם של סיפורים שעוברים בעל פה, העובדה שבעלי הנהר שובתים הפכה לסיפור מופלא כאילו שהנהר מקדש את השבת, וביום השביעי הוא לא זז".'
אגדה זו הולידה אגדות משנה רבות, ובאחת מהן, 'מעשה מבעל האקדמות', שולחים יהודי אשכנז נציג מתנדב אל היהודים מעבר לנהר הסמבטיון בבקשה שישלחו חכם, שידבר בשמם בוויכוח תאולוגי מסוכן עם נוצרים. האיש ידע שיהיה עליו לחלל את השבת במעבר אל אותה ארץ, ושלא יוכל לשוב לאשכנז. יהודֵי אותה ארץ אגדית שלחו חכם בשם ר' מאיר לאשכנז, ואותו יהודי מתנדב, שנשאר בארץ שמעבר לסמבטיון חיבר את פיוט האקדמות, הנקרא בחג השבועות.
זהו, הרחקנו לכת, ועד לאירופה הגענו. סוד קסמה של אגדת הסמבטיון הוא בהיותה מרוחקת ודמיונית, עד כי יכול אדם לדמותה כפי שירצה. אחת היצירות הספרותיות שעושה מהרעיון הזה מטעמים היא 'מסעות בנימין השלישי' של מנדלי מו"ס, שגיבורה הוא איש העיירה היהודית הפרובינציאלית בפולין, היוצא מביתו הדל לשוטט ברחבי האזור הכפרי שלו בתקווה תמימה להגיע אל עשרת השבטים שמעבר לנהר הסמבטיון.
אז מה יש בה, בסופו של דבר, באגדה הנחמדה הזאת? הנה כמה מרכיבים, שלבטח משפיעים על הפופולריות שלה:
ü זה שאנחנו עם קטן, זה רק בגלל שמעבר לסמבטיון נמצאים עוד מיליוני יהודים טובים, שאין לנו היכולת ליצור עמם קשר.
ü השמש פועלת במעגל השנה של הטבע, והיא גם היוצרת את המעגל הקטן של היום והלילה. הירח פועל במעגל החודש הטבעי. ומי אמר, שהשבוע הוא יצירה שמחוץ לתופעות הטבע? הנה, קיים נהר אי שם בעולם, המכיר את מעגל השבוע, ומתנהל על פיו מאז ומתמיד!
ü ולמי שאומר שכמו עמים רבים, שאיבדו את זהותם תוך היטמעות בתרבויות אחרות, וכך נעלמו מבמת ההיסטוריה, כך גם רוב רובו של העם היהודי, עשרה שבטים מתוך שנים-עשר שבטי ישראל, הוגלו על ידי ממלכת אשור, פוזרו בין העמים השונים, עד כי לא השאירו כל זכר – הנה לכם תסריט אלטרנטיבי: עשרת השבטים קיימים עד היום, והם שמרו כל הדורות על זהותם היהודית ועל חוקי התורה. לא חשוב מה יגיד על זה פרופ' שלמה זנד...