ר' חִיָּא בַּר אַשִּׁי הָיָה רָגִיל כָּל זְמַן שֶׁהָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו בַּתְּפִלָּה, הָיָה אוֹמֵר: הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע. יוֹם אֶחָד שָׁמְעָה אוֹתוֹ אִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל כָּךְ, וְאָמְרָה: הוֹאִיל וַהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנִּי, מָה טַעַם הוּא אוֹמֵר כָּךְ, וּמִתְפַּלֵּל לְהִנָּצֵל מִיֵּצֶר הָרַע?
יוֹם אֶחָד הָיָה לוֹמֵד בְּגִנָּתוֹ. קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ, וְחָלְפָה, וְחָזְרָה שׁוּב לְפָנָיו. אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ? אָמְרָה: אֲנִי חַרוּתָא, שֶׁחוֹזֶרֶת מִיּוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי. תָּבַע אוֹתָהּ לְתַשְׁמִישׁ. אָמְרָה לוֹ: הָבֵא לִי כִּשְׂכָרִי אֶת הָרִמּוֹן הַזֶּה שֶׁבְּרֹאשׁ הָעֵץ. הָלַךְ וְהֵבִיא אוֹתוֹ לָהּ.
כַּאֲשֶׁר בָּא לְבֵיתוֹ, הָיְתָה מַסִּיקָהּ אִשְׁתּוֹ אֶת הַתַּנּוּר. עָלָה וְיָשַׁב בְּתוֹכוֹ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מַהוּ זֶה? אָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי זוֹ. לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ, עַד שֶׁנָּתְנָה לוֹ סִימָנִים, שֶׁהָיְתָה זֹאת הִיא. אָמַר לָהּ: אֲנִי, עַל כָּל פָּנִים, לְאִסּוּר הִתְכַּוַּנְתִּי. וּמְסַפְּרִים: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵרָה זוֹ שֶׁעָבַר בְּמַחֲשֶׁבֶת אִסּוּר, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה מֵחֲמַת הַצַּעַר.
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
ר' חיא בר אשי, מאמוראי בבל, תלמידו של רב היה. הוא דמות תלמודית מוכרת. שמה של אשתו, כמו רוב הנשים בתנ"ך ובתלמוד, אינו נזכר. את השם 'חֵרוּתָא' היא מעניקה לעצמה באותו אירוע מביך שבינה לבינו.
לאחר שנים של חיי נישואין עם ר' חיא, ושנים לאחר שפרש מקיום יחסי מין עמה, שומעת האישה במקרה את נוסח תפילת הָאַפַּיִם של בעלה: 'הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע'. לה ברור, שיצר הרע עבורו הוא יצר המין, ושהוא רואה ביצר זה משהו רע. – מה עובר על האיש הזה? – חושבת היא – האם למרות כל מה שהיה בינינו, וחשבתי שנמחק, עוד קיים בו היצר? שאם לא, מדוע מתחנן הוא בפני ה', שיצילו מיצר הרע?
בחירתה של האישה כיצד להגיב על מה ששמעה מעידה על כך, שהיא רואה באותו יצר ערך חיובי. חלק חשוב ממסכת היחסים הזוגיים היא גילויי אהבה גופניים כמו קיום יחסי מין. זוהי שמחת החיים. ר' חיא, לעומתה, מצוי בנקודה אחרת לגמרי. לא רק שהוא מתעלם מצרכיה ('עוֹנָתָה', כלשון המקרא), אלא יתרה מכך – הוא רואה ביצר המיני מכשול מחטיא, שיש להינצל ממנו. בעיניו של ר' חיא ערך לימוד התורה עולה על כל הערכים האחרים, וכל יצר או רגש או מחשבה, המושכים את תשומת לבו, ומונעים היענות מוחלטת ורציפה למצוות לימוד התורה – פסולים הם.
גישתו של מי מהשניים מקובלת יותר על חז"ל? עצם סיפור המעשה מעיד על כך, שגם הם ראו כמשגה את הצבת ערך לימוד התורה כערך עליון, הדורס כל ערך אחר. אמנם הם היו רחוקים מרחק גדול מראיית יחסי אהבה גופניים כערך רוחני, אבל לדעתם האהבה וההערכה לאשת החיק החוקית חייבת לבוא לידי ביטוי, אמנם מבוקר, גם בקיום יחסי מין – לפחות כהיענות לצרכיה של האישה. מה שחסר לנו בספרות התלמודית זו אמירה, שגם צרכיו של הגבר דומים, וכי ההיענות להם היא ערך חשוב.
'חֵרוּתָא' היא אישה יוזמת. לאחר ששמעה את תפילתו של ר' חיא, היא מחליטה ליזום מפגש מרענן בין שניהם, מפגש שיחדש את הקשר המיני הראוי, ישיב לה את מעמדה האהוב בעיניו, ויענה גם על אותם צרכים טבעיים של בעלה, אותם יצרים, שהוא מכנה בשם 'יצר הרע'.
היא מתקשטת ומתייפה, ובעת ישיבתו בגינה ללמוד, היא עוברת על פניו מספר פעמים, ומושכת את תשומת לבו. לשאלתו 'מי את?' עונה היא: 'אני חרותא, וחזרתי מהיום'. האם לא זיהה ר' חיא את אשתו? עד כדי כך התייפתה והתקשטה? נקבל גם את האפשרות, שר' חיא הבין, שאשתו משחקת לפניו במשחק תפקידים, והוא מתפתה לקחת חלק במשחק זה.
מהי משמעות השם 'חרותא'? בבחירת שם מיוחד זה מכריזה האישה כי היא בת חורין, חופשית מכבלי מוסכמות חברתיות, חופשית להביע צרכים ויצרים בפני בעלה שלה. אולי רומזת היא לו, באותו משחק תפקידים, שהיא אישה משוחררת מקשר נישואין, ועל כן פנויה לבלות עמו כרצון שניהם.
ר' חיא מתפתה, והולך אחר יצרו. בקשתה של חרותא, שיקטוף עבורה רימון מהעץ היא בקשה מטאפורית, מעין לשון נקייה למה שבאמת ביקשה האישה מבעלה, בַּקָּשָׁה שהוא נענה לה.
לאחר מעשה (או אולי לקראת מעשה, שכן בגן אולי קוטפים רימונים, אבל לא עושים מעשים שיפה להם הצנעה), נכנסים השניים לבית. האישה מסיקה את התנור – אולי כדי שיהיה להם חם ונעים, ויוכלו להשליך בגדיהם ולבלות בכיף. ר' חיא שקוע כבר בחרטה על אותו רגע של התפתות, והוא קופץ לשבת בתוך התנור הלוהט, למרבה פליאתה של האישה.
השניים נמצאים בשני עולמות שונים ומנוגדים. האישה סבורה היתה, שהנה הולך ומתחדש קשר האהבה שהיה ביניהם לפני שנים, והאיש המתחסד כבר מבקש לו עונש על שנכנע, ואפילו לרגע קצר, למה שהוא קורא 'יצר הרע'. ללא בושה מסביר לה הצדיק מה עובר עליו, והיא, בתמימותה, מראה לו את הסימנים שיוכיחו: 'אֲנִי הָיִיתִי זוֹ!', כלומר – 'אשתך אני, ויש לנו חרות ליהנות ביחד'. מוטיבים שונים בסיפור זה לקוחים, כמובן, מסיפור יהודה ותמר מספר בראשית: הוא, יהודה, מתכחש לצרכיה של תמר להיות לאם. היא מתחפשת לזונה. הוא בא אליה, והיא מתמסרת לו תמורת חפציו האישיים, שישמשו עירבון עד שישלח אליה את האתנן המבוקש. משמתעברת תמר, יהודה, המשוכנע שזנתה כלתו, דן אותה לשריפה. אזי מראה לו תמר את 'הסימנים', יהודה מודה: 'צָדְקָה מִמֶּנִי!', ותמר זוכה לחיים, ולחזרה לחיק המשפחה, והיא יולדת תאומים, שאחד מהם יהיה סבו זקנו של דוד המלך. בסיפור שלנו מי שנשרף הוא ר' חיא ולא האישה. הוא זה שבוחר להעניש את עצמו, ולא על שום שצדקה אשתו, אלא על שום שהוא עצמו נכנע ליצר הרע. הוא לא למד שום לקח...
המשפט הסוגר את הנוסח הזה שבידינו (ויש גם אחרים) נראה כמודבק על ידי עורכים מאוחרים, ובדבק לא מוצלח במיוחד. אם רצו לשבח את ר' חיא על שהמשיך להתחרט כל ימיו על כניעתו ליצר, הרי שגם הם לא למדו את הלקח.