אָמַר רַב תַּנְחוּמָא: מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְּתָן, וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵרוֹת, וְהָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָהּ, וְלֹא עָשְׂתָה פֵרוֹת. עָבַר דִּקְלַי אֶחָד, וְרָאָה אוֹתָהּ, אָמַר: תָּמָר הִיא צוֹפָה מִירִיחוֹ, וְהִיא מִתַאֲוָּה לוֹ בְּלִבָּהּ. וְהֵבִיאוּ מִמֶּנּוּ, וְהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ – מִיָּד עָשְׂתָה פֵרוֹת.
בראשית רבה עפ"י ספר האגדה
בשלוש שורות פורש בפנינו המדרש המרגש הזה את סוגיית ההפריה בתמרים.
רב תנחומא בר אבא היה אמורא מארץ ישראל, מגדולי בעלי האגדה והמדרש. הוא חי במחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה, והיה תלמידו של רב הונא השני. רב תנחומא חי בעיירה נווה, המצויה כיום בחלקו הסורי של הגולן. מדרש תנחומא הידוע והחביב מיוחס למפעל איסוף המדרשים של רב זה. מי שחי בארץ ישראל, וכמוהו גם אמוראי בבל, הכיר היטב את ענף גידול התמרים, ומשהו מאותו ייחוד של ענף זה מצוי בסיפור שלפנינו.
'מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת' – מדוע תמרה ולא תמר? משום שעצי התמר נחלקים לעצי זכר ולעצי נקבה.
'שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְּתָן' – חמתן הוא שם מקום, ויתכן שמדובר במקום הקרוי היום אל-חמה או חמת גדר.
'וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵרוֹת' - עצי הנקבה הם שנותנים פרי. עצי הזכר מספקים את האבקה הזכרית להפריית פרחי התמרות. אבקה זו מועברת בדרך הטבע מתמר לתמרה באמצעות הרוח – דרך זולה להפליא, אך לא ממש יעילה, שכן הרוח מפזרת את האבקה הזכרית לכל הכיוונים, ואם מרחק הזכר מהנקבה הוא רב – הסיכוי להפרייה הוא נמוך. התמרה שלנו לא זכתה, שיהיו בקרבתה תמרים זכרים, ועל כן לא עשתה פירות.
'וְהָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָהּ' - מסביר ספר האגדה: 'הרכיבו בה ענף של תמר אחר, שהַרְכָּבָה יפה לגידול'. פה נבקש סליחה מביאליק או מרבניצקי, שלא זכו להכיר במולדתם עצי תמר, ונסביר את מה שהם לא כל כך ידעו: מעשה ההרכבה, עליו מדבר המדרש, אינו אותה פעולה, הקרויה בימינו 'הרכבה'. מדובר בהורדת תפרחת זכרית מעץ הזכר, טיפוס על עץ הנקבה ותליית התפרחת בין שתי תפרחות נקביות. כך מקרבים הדקלאים (מגדלי התמרים) את האבקה הזכרית אל היעד שלהם – התפרחות הנקביות, ולרוח יש סיכוי סטטיטי גבוה יותר להביא את גרגירי האבקה אל פרחי הנקבה, בגלל המרחק הקטן ביניהם. פעולה זו מתבצעת עד היום ברוב הארצות המגדלות תמרים בשיטות המסורתיות העתיקות, כמו באיראן, עיראק, מצרים או מרוקו. חקלאים מודרניים כמו בקליפורניה או בישראל שכללו את השיטה. הם מנערים את האבקה מהתפרחות הזכריות אל מיכלים, אוגרים את האבקה בחדרי קירור, מוציאים אותה כאשר התפרחות הנקביות במטע פתוחות אופטימלית, ובאמצעות מפוח הם יורים ענני אבקה על התפרחות.
'וְלֹא עָשְׂתָה פֵרוֹת' – ולמרות ש'הרכיבו' אותה, ההפרייה לא התבצעה כהלכה. כאן נכנס היסוד האגדי לסיפור. הגברת היתה מאוהבת בתמר מיריחו, ואבקתו של תמר אחר לא סיפקה אותה. נוסיף כאן, כי בהיעדר אבקה זכרית של תמרים, מצליחים דקלאים להפרות עצי תמר נקבה אפילו מאבקה זכרית של מיני תמר אחרים (יש למעלה מעשרה מיני תמר בעולם – לא מדובר בזנים, אלא במינים). מכאן, שהבעיה של אותה תמרה מחמתן היתה, על פי האגדה, בעיה רגשית...
'וְהֵבִיאוּ מִמֶּנּוּ, וְהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ – מִיָּד עָשְׂתָה פֵרוֹת' – תפרחת זכרית ניתן, כמובן, להוביל ממקום למקום, וכך זכתה לקבל התמרה מחמתן את אבקתו של האהוב מיריחו, ומיד עשתה פירות.
אותו מעשה ה'הרכבה', כלשון חז"ל, מתרחש בעונת הפריחה של התמרים והתמרות, היא עונת האביב. במשנה פסחים נאמר: 'שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ; עַל שְׁלֹשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְלֹשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם...'. המשנה מדברת על יום מיוחד בשנה, הוא ערב פסח. חכמי המשנה התירו לאנשי יריחו להרכיב דקלים כל היום, ממש עד כניסת החג, בשעה ששאר המלאכות כבר נעצרו בצהרים בגלל קדושת החג. מדוע? העונה בה ניתן 'להרכיב' תמרים היא קצרה. אם לא הספיקו להרכיב עד פסח – קיים חשש, שבצאת החג זה יהיה מאוחר מדי. על כן קיבלו אנשי יריחו היתר מיוחד – להמשיך בהרכבה עד לכניסת החג.