אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר [לְפָנָיו]: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם [אֶחָד יֵשׁ], שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי.
אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה (עֶשְׂרֵה) שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ (ר' עקיבא) לְדָבָר [אֶחָד], אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ. חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.
(בבלי מנחות)
כמה הבהרות של פשט:
'בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם' – לקבל את התורה.
'קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת' – מוסיף תווים קטנים מעל האותיות. אלה ייקראו בהמשך גם 'קוצים'.
'מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ?' – למסור בידי את התורה.
'עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף' – הלא הוא ר' עקיבא מתקופת המשנה.
'לְסוֹף שְׁמוֹנֶה (עֶשְׂרֵה) שׁוּרוֹת' – כאחרון תלמידי ר' עקיבא.
'שּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין' – תולים את גופו המעונה על ווי ברזל.
משה נמצא על הר סיני במחיצת האל, מוכן לקבל מידיו את התורה עבור עם ישראל. להפתעתו, אלוהים אינו מוכן עדיין למסירת התורה המוגמרת, אלא עסוק בשיפוצים: הוא קושר כתרים לאותיות התורה. אותם כתרים אינם חלק אינטגרלי של גוף התורה, אלא הערות ופרשנויות והסברים עמוקים על מה שכתוב בתורה. משה מתפלא. הוא רואה שהתורה עצמה כבר שלמה וגמורה (וכך היתה עוד בימי בריאת העולם, כדברי חז"ל), ואינו מבין מה מעכב את מסירתה. אלוהים משיב למשה, שאיש אחד מן העתיד, ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ (כתר) תלי תלים של הלכות, כלומר - הכתרים הם עבור ר' עקיבא, והוא ידע לחלץ מהם את כל מה שהטקסט המקראי רק רומז לו. אם כן, הכתרים הם, למעשה, התורה שבעל פה. משה מבקש מהאל שיראהו את ר' עקיבא. 'חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ!' אומר לו האל, ומשה נכנס למכונת הזמן של אלוהים, לוחץ 'קדימה!' ונוחת בבית מדרשו של ר' עקיבא, מרחק של לפחות 1400 שנה מזמנו של משה.
ומשה הגדול מוצא עצמו יושב בשורה ה-18 של בית המדרש, בין התלמידים הקטנים בחוכמה, והוא מתקשה להבין את דברי הרב. את ה'שׁוֹס' הגדול הוא מקבל, כשעל אותו קטע לא מובן אומר המורה, לשאלות תלמידיו: 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי'. כלומר – הכל מצוי כבר בתורה שניתנה למשה; את כל ההלכות החדשות יש לראות כנגזרות מתורת משה.
משה חוזר מהמסע לשאול את אלוהים: 'יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?'. הוא הכיר בגדולתו של ר' עקיבא ובעומק התורה שהוא מלמד, ומציג בפני האל שאלה מעניינת: האם לא היה ר' עקיבא ראוי יותר להיות מקבל התורה? למרבה הפלא אלוהים אינו מנמק את בחירתו במשה על פני ר' עקיבא, ותשובתו הבוטה למשה היא 'שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי'. אם לא נרצה לפרש מענה זה כזלזול במשה או כביטוי של חוסר סבלנות כלפיו, נצטרך למצוא את התשובה האחרת בעצמנו.
עשרות הדורות שחלפו מאז ימי משה ועד לימי ר' עקיבא יצרו בהדרגה מציאות חדשה. כל דור מתבסס על חכמת הדור שקדם לו, והוא מוסיף ותורם לה. אין הדורות המאוחרים מתעלים בכשרונותיהם על הדורות שקדמו להם, אבל הם נהנים מפירות החשיבה והלמידה של כל הדורות הקודמים, כך שהם יכולים להתחיל מנקודה גבוהה יותר של ידע והבנה, ולמסור לדורות שיבואו אחריהם משהו משופר יותר, ולו במקצת. משום כך אין משה, גדול ככל שהיה, יכול להתמודד עם אוצרות ההגות של תקופת המשנה. חסר לו כל כך הרבה ידע וניסיון. אלוהים מודע לכך, שמשה אינו מסוגל להבין זאת, ועל כן תשובתו קצרה, לקונית, וסתומה.
סופו של המדרש מתסכל. משה, שמבקש לדעת מה היה שכרו של ר' עקיבא על תרומתו להגות המשנאית, מוכנס פעם נוספת למכונת הזמן, והפעם מגיע כמה שנים מאוחר יותר – אל רגע מותו הטראגי של ר' עקיבא בעקבות מרד בר כוכבא. על זעקת המחאה שלו למראה סבלו של ר' עקיבא מחזיר לו האל את אותה תשובה לא מספקת: 'שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי'. אכן, משה לא יצליח להבין. זו אי הבנה מסוג אחר, אי הבנת הסתירה בין עקרון השכר והעונש למציאות האנושית. איוב עשה מהדילמה הזאת קריירה. אלוהים אינו מצפה ממשה שיבין.
חז"ל מבקשים להעביר לנו מספר מסרים באמצעות המדרש הזה: הראשון הוא עניין התפתחות ההגות היהודית מדור לדור, ובכלל זה תרומתם של התנאים להתקדמות זו. השני הוא הרעיון, שגם התורה שבעל פה מבוססת רציונלית על הכתוב בתורה; הלא אלוהים בכבודו ובעצמו טרח לכתוב אותה ככתרים מעל האותיות כבר בעת מתן תורה. זו הצהרה גאה בסמכות של 'דרבנן', המשתווה לזו של 'דאורייתא'.