רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הָיָה פַּעַם אַחַת הוֹלֵךְ עַל שְׂפַת הַיָּם. רָאָה מֵרָחוֹק סְפִינָה אַחַת שֶׁנִּטְרְפָה בַּיָּם, וְנִטְבְּעוּ כָּל אֲנָשֶׁיהָ, וְלֹא נִצַּל מִמֶּנָּה כִּי אִם אִישׁ אֶחָד גּוֹי, שֶׁנִּשְׁאַר עַל קֶרֶשׁ אֶחָד; וְהָיוּ מַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ גַּלֵּי הַיָּם מִגַּל לְגַל, עַד שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לַיַּבָּשָׁה עֵרֹם מִכֹּל. וְיָצָא עַל שְׂפַת הַיָּם וְהָיָה מִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ הַחוֹל, שֶׁהָיָה נִכְלָם וּמִתְבַּיֵּשׁ בִּרְאֹתוֹ עַצְמוֹ עֵרֹם וְעֶרְיָה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָבְרָה שָׁם שַׁיָּרָה אַחַת שֶׁל יְהוּדִים, שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לָרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם. נִתְקָרֵב אֶצְלָם זֶה הַגּוֹי וְיֹאמַר לָהֶם: "חַנּוּנִי, חַנּוּנִי, אַתֶּם, רֵעַי, הֲלֹא אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ. אֲנִי מִבְּנֵי עֵשָׂו בֶּן יִצְחָק אֲבִי יַעֲקֹב אֲבִיכֶם; חוּסוּ וְרַחֲמוּ עָלַי, וּתְנוּ לִי מִכְסֶה אֶחָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם, שֶׁאֲנִי נִכְלָם וְנֶחְפַּר לִהְיוֹת כָּךְ עֵרֹם, שֶׁכָּל בְּגָדַי וּמַלְבּוּשַׁי נִטְבְּעוּ בַּיָּם." וַיַּעֲנוּ הַיְּהוּדִים וְיֹאמְרוּ לוֹ: "כֵּן יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֻמָּתְךָ כָּמוֹךָ!" וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם וְלֹא רִחֲמוּ עָלָיו כְּלָל; שֶׁמִּלְּבַד שֶׁלֹּא רִחֲמוּ עָלָיו, גַּם קִלְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת כָּל בְּנֵי אֻמָּתוֹ.
וַיִּשָּׂא הַגּוֹי אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, שֶׁהָיָה מְטַיֵּל עַל שְׂפַת הַיָּם. נִתְקָרֵב אֶצְלוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: "אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה אִישׁ זָקֵן וּמְכֻבָּד בְּאֻמָּתְךָ, וְאַתָּה מַכִּיר בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת; בַּבַּקָּשָׁה מִמְּךָ, תֵּן לִי אֵיזֶה בֶּגֶד לְכַסּוֹת אֶת בְּשָׂרִי וְלֶאֱסוֹף אֶת חֶרְפָּתִי, שֶׁאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ לִהְיוֹת עֵרֹם כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, שֶׁכָּל מַלְבּוּשַׁי נִטְבְּעוּ בַּיָּם." מִיַּד פָּשַׁט רַבִּי אֶלְעָזָר אֶחָד מִמַּלְבּוּשָׁיו שֶׁהָיָה לָבוּשׁ בָּהֶם, וַיַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ לַגּוֹי הָעֵרֹם; וַיִּקָּחֵהוּ וְיוֹלִיכֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיִּתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְעוֹד נָתַן בְּיָדוֹ מָאתַיִם מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף. וַיַּעַשׂ לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל, וְלִוָּהוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה פַּרְסָאוֹת, עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לִמְקוֹמוֹ.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר אֵיזֶה זְמַן, מֵת הַמּוֹשֵׁל שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר. וְהִנִּיחוּ לְזֶה הַגּוֹי שֶׁנִּצּוֹל מִן הַיָּם לִהְיוֹת מוֹשֵׁל הָעִיר. תֶּכֶף גָּזַר זֶה הַמּוֹשֵׁל עַל אוֹתָהּ הָעִיר, שֶׁהָיוּ דָּרִים בָּהּ יְהוּדִים, שֶׁיַּהַרְגוּ לְכָל הָאֲנָשִׁים הַיְּהוּדִים, וְהַנָּשִׁים שֶׁיִּשְׁבּוּ אוֹתָן לְעַנּוֹתָן, בַּעֲבוּר מָה שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ כְּשֶׁשָּׁאַל מֵהֶם אֵיזֶה בֶּגֶד לְכַסּוֹת בְּשָׂרוֹ: "כָּךְ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֻמָּתְךָ עֲרוּמִים כָּמוֹךָ!" וְתֶכֶף הָלְכוּ כָּל הַיְּהוּדִים אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר. וְיֹאמְרוּ לוֹ: "אֲדוֹנֵנוּ! אַתָּה צָרִיךְ שֶׁתֵּלֵךְ אֵצֶל הַמּוֹשֵׁל לְהִתְחַנֵּן בַּעֲדֵנוּ, אוּלַי יִהְיוּ נִשְׁמָעִים דְּבָרֶיךָ לְהַצִּילֵנוּ מֵרָעָתֵנוּ." אָמַר לָהֶם רַבִּי אֶלְעָזָר: "וְכִי אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים, שֶׁזּוֹ הַמַּלְכוּת אֵינָהּ לוֹקַחַת דְּבָרִים כִּי אִם פְּרָחִים וּזְהוּבִים אֲדֻמִּים?! לָכֵן צָרִיךְ שֶׁתִּתְּנוּ בִּידֵי מַתַּן דָּמִים, מַתָּנָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, לְהוֹלִיךְ לוֹ לְהִתְחַנֵּן אֵלָיו, אוּלַי יִהְיוּ נִשְׁמָעִים דְּבָרַי, וַאֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם." וַיִּתְּנוּ לוֹ בְּיַד רַבִּי אֶלְעָזָר אַרְבַּעַת אֲלָפִים זְהוּבִים, שֶׁיּוֹלִיךְ עִמּוֹ לְמוֹשֵׁל הָעִיר.
וַיָּקָם רַבִּי אֶלְעָזָר, וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַמּוֹשֵׁל. וַיַּעֲמֹד בַּפֶּתַח, וְיֹאמַר לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח, שֶׁיֹּאמַר לַמּוֹשֵׁל, שֶׁיְּהוּדִי אֶחָד רוֹצֶה לְדַבֵּר עִמּוֹ. הָלַךְ הַשּׁוֹמֵר וְאָמַר לַמּוֹשֵׁל. וְיֹאמַר הַמּוֹשֵׁל: "שֶׁיִּכָּנֵס!" כְּשֶׁנִּכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר אֵצֶל הַמּוֹשֵׁל, וְרָאָה הַמּוֹשֵׁל לְרַבִּי אֶלְעָזָר, תֶּכֶף קָם מִכִּסְאוֹ, וְקִבְּלוֹ בְּכָבוֹד גָּדוֹל. וַיֹּאמֶר לוֹ: "מָה צַעַר יֵשׁ לְךָ, שֶׁטָּרַחְתָּ בִּכְבוֹדְךָ לָבוֹא עַד כָּאן?" הֵשִׁיב לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: "אֲדוֹנִי, בָּאתִי לְהִתְחַנֵּן לְךָ, שֶׁתְּרַחֵם עַל הַיְּהוּדִים שֶׁבָּעִיר הַזֹּאת, וּתְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזַרְתָּ עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹתָם." אָמַר לוֹ הַמּוֹשֵׁל: "וְכִי כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם דִּבְרֵי שֶׁקֶר?" אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: "חַס וְשָׁלוֹם; תּוֹרָתֵנוּ תּוֹרַת אֱמֶת." אָמַר לוֹ הַמּוֹשֵׁל: "לֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: 'לֹא יָבוֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם' (דְּבָרִים כג, ד)? וְכָתוּב עוֹד: 'לֹא תְּתַעֵב אֲדוֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא' (שָׁם, שָׁם, ה). וְאִם כֵּן, לָמָּה לֹא הָיָה לָהֶם לְרַחֵם עָלַי, בִּרְאוֹתָם אוֹתִי עֵירֹם מִכֹּל? וְכִי אֵין אֲנִי אֲחִיכֶם מִבְּנֵי עֵשָׂו? וְלָכֵן חַיָּבִים הַיְּהוּדִים מִיתָה עַל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוַת הַתּוֹרָה." אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: "גַּם שֶׁהֵם עָשׂוּ מָה שֶׁעָשׂוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְשֶׁלֹּא כַּדָּת – אַתָּה תַּעֲשֶׂה כְּמִדָּתְךָ הַטּוֹבָה כַּאֲשֶׁר יָאוֹת לְאָדָם גָּדוֹל כָּמוֹךָ, וּתְרַחֵם עֲלֵיהֶם." אָמַר לוֹ הַמּוֹשֵׁל: "וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁהַמַּלְכוּת אֵינָהּ עוֹשָׂה שׁוּם חֶסֶד בְּחִנָּם, כִּי אִם בְּדָמִים יְקָרִים?" אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: "הִנֵּה בְּיָדִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים זְהוּבִים; אֶתְּנֵם לְךָ בְּיָדְךָ, וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה כְּחָכְמָתְךָ עִם הַמַּלְכוּת וּתְרַחֵם עֲלֵיהֶם." הֵשִׁיב לוֹ הַמּוֹשֵׁל: "הַכֶּסֶף שֶׁל אַרְבַּעַת אֲלָפִים זְהוּבִים נָתוּן לְךָ מַתָּנָה מֵאִתִּי, עַל מָאתַיִם מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף שֶׁנָּתַתָּ לִי; וְהַיְּהוּדִים שֶׁל הָעִיר הַזֹּאת, אֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עֲווֹנָם, וּמְבַטֵּל גְּזֵרָתִי בַּעֲבוּר כְּבוֹדְךָ, בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁהוֹלַכְתֵּנִי לְבֵיתְךָ וְנָתַתָּ לִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וְעַל הַמַּלְבּוּשׁ שֶׁנָּתַתָּ לִי לְכַסּוֹת אֶת בְּשָׂרִי שֶׁהָיִיתִי עֵרוֹם, לֵךְ לְבֵית גְּנָזַי וְתִקַּח מִשָּׁם שִׁבְעִים מַלְבּוּשִׁים מֵהַיּוֹתֵר חֲשׁוּבִים, שֶׁיֶּעֶרְבוּ לְךָ. וְלֵךְ לְשָׁלוֹם אֵצֶל בְּנֵי עַמְּךָ, שֶׁכְּבָר מָחַלְתִּי לָהֶם בַּעֲבוּר כְּבוֹדְךָ."
על פי קהלת רבה
הסיפור היפה הזה הוא אחד משרשרת של סיפורים הממחישים את הרעיון מספר קהלת: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בִּרְבוֹת הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. החסד שעושה ר' אלעזר בן שמוע (תנא מהמאה השניה לספירה) עם האיש הנוכרי שניצל בעור שיניו מטביעה בים, מקבל את הגמול שלו בסוף הסיפור, כשמתברר, שמושל העיר, שגזר על היהודים גזרות שמד והשמדה, הוא אותו ניצול שר' אלעזר סייע לו במצוקתו הנוראה, ובראותו את ר' אלעזר, אותו הוא מזהה כמצילו ההודי, הוא מבטל את הגזרות הנוראות, ואף מצ'פר את ר' אלעזר אישית.
רעיון זה, של 'שלח לחמך', הוא וריאציה על עקרון הגמול. ובכל זאת, על פי הסיפור, ר' אלעזר אינו מעמיד את עקרון הגמול מול עיניו, כשהוא נחלץ להלביש, להאכיל ולצייד את הניצול המסכן. הוא נענה לאתגר ההומניסטי של ביטוי חמלה כלפי אדם באשר הוא אדם, בלי לחשוב, אם מעשה זה יזכה לגמול ביום מן הימים. מול התנהגות ר' אלעזר מעמיד הסיפור קבוצה שלמה של יהודים הפוגשים את הניצול בדרכם כעולי רגל לירושלים (אגב, במאה השניה לספירה לא היו עליות לרגל לירושלים, כי לא היה מקדש). אלה מפגינים כלפי האיש המסכן, המבקש מהם בסך הכל איזה מלבוש לכסות את ערוותו, אטימות ועוינות, המבטאות את היחסים הבעייתיים בין יהודים לרומאים באותה תקופה. הם אינם רואים את מצוקת האיש היחיד; הם מקללים אותו, ומאחלים לכל בני עמו, שגורלם יתהפך עליהם כשם שהתהפך על הנוסע האומלל. ר' אלעזר הולך בפירוש 'נגד הזרם', ולמרות שהאיש רומאי, הוא מעניק לו מעל ומעבר למצופה ממנו.
אחת ההפתעות בסיפור היא שליטתו של אותו נכרי בתורת ישראל. הוא יודע את ההבדל בין עמונים ומואבים, שלגביהם התנגדה התורה לקבלתם לעם היהודי גם אחרי עשרה דורות, לבין האדומים, שהם, על פי התורה, אחיהם של היהודים. הרומאים כונו על ידי חז"ל 'אדומים' או 'בני עשיו', ועל כן מזכיר המושל לר' אלעזר, שיש ביניהם קשר-אחים, בהיותם צאצאי האחים עשיו ויעקב. בהתבסס המושל על פסוקי תורה אלה, הוא מאשים את היהודים לא רק בהתאכזרותם של אנשי השיירה בו אישית, אלא גם בעברה על חוקי התורה. ר' אלעזר אינו מנסה לנצח את המושל בויכוח תלמודי. הוא מכיר בזכותו של המושל לכעוס, ואף להעניש, ועל כן הוא פונה לרגש הרחמים שבלבו, ומצרף את כסף השוחד שאספו היהודים, בתקווה ששניהם ביחד יעשו את השינוי.
אם הבינונו נכון את הסיפור, המושל נענה לתחנוניו של ר' אלעזר לא בגלל הכסף. עובדה, את כל הכסף הוא מחזיר לידי ר' אלעזר. ממעמדו הרם הוא אינו שוכח את השפל אליו הגיע בעקבות טביעת ספינתו, ואת החסד שעשה עמו ר' אלעזר, שראה בו פשוט אדם במצוקה, ונענה לצרכיו בדרך הנדיבה ביותר.
ברוב המקרים אין מעשים אלטרואיסטים שאדם עושה מביאים גמול בעקבותיהם. כמו ר' אלעזר, אותם אנשים , העושים מעשי חסד כאלה, עושים אותם פשוט משום שהם חשים בעומק לבם שכך יאה לעשות.