"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יי' " (תהלים ק"ג). לָמָּה מְקַלֵּס דָּוִד להקב"ה בַּנֶּפֶשׁ? אָמַר: מָה הַנֶּפֶשׁ מְמַלְּאָה אֶת הַגּוּף, כָּךְ הקב"ה מְמַלֵּא אֶת עוֹלָמוֹ. וּמָה הַנֶּפֶשׁ סוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף, כָּךְ הקב"ה סוֹבֵל אֶת הָעוֹלָם. וּמָה הַנֶּפֶשׁ יְחִידָה בַּגּוּף, כָּךְ הקב"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ. וּמָה הַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׁוֹתָה, כָּךְ הקב"ה אֵינוֹ אוֹכֵל וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה. וּמָה הַנֶּפֶשׁ טְהוֹרָה, כָּךְ הקב"ה טָהוֹר, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵעוֹלָמוֹ. וּמָה הַנֶּפֶשׁ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית, כָּךְ הקב"ה רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. אָמַר דָּוִד: תָּבוֹא הַנֶּפֶשׁ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, וּתְהַלֵּל להקב"ה, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ:
מדרש תהלים
נפש, רוח, נשמה – כל אחד מהמונחים האלה יש לו יותר ממשמעות אחת. במדרש שלפנינו המילה המדוברת היא 'נפש'. על פי מדרש זה, הנפש היא היסוד האלוהי שֶׁבָּנוּ. יסוד זה יש בו, כמובן, ניגוד ליסוד הגופני שבאדם. המדרש מפרט את תכונותיה האלוהיות של הנפש:
'הַנֶּפֶשׁ מְמַלְּאָה אֶת הַגּוּף' – זו אמירה מעניינת. אמנם הנפש והגוף שונים מאד, אך הנפש אינה איזה איבר הנפרד מהגוף, היא ממלאת את כולו. מכאן ניתן להבין, כי כל עוד אנו חיים, ויש בנו נפש, כל פעולה גופנית שאנו עושים – יש בה נפש. אמירה זו ניתנת לפרשה כביקורת נגד אותו סיגוף, המבקש לחזק את הנפש על ידי התרחקות מהחוויה הגופנית.
'הקב"ה מְמַלֵּא אֶת עוֹלָמוֹ' – גם האל אינו נפרד מהעולם. ישותו ממלאת כל פינה בעולם בכל שעה. גם זו אמירה משמעותית, המאפשרת לאדם לחוות את הקרבה לאל בכל מקום ובכל שעה. האל לא נטש את העולם אף לרגע. גם אם האל מסתיר את פניו, ונדמה לנו שהוא איננו – הוא כאן.
'הַנֶּפֶשׁ סוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף' – אין מדובר בסבל שנגרם לנפש בגלל הגוף (היום אומרים: הנפש סובלת מהגוף).אדרבא, לנפש יכולת לשאת את הגוף ולהתמודד עם השוני בינו לבינה. הנפש נושאת את הגוף ומעניקה לו חיים כל עוד חיים אנו.
'הקב"ה סוֹבֵל אֶת הָעוֹלָם' – האל הכל-יכול מסוגל, כמובן, 'לסבול' את העולם, כלומר להתמודד עם חוסר השלמות שבמציאות הטבעית או האנושית. עם כל הקושי שהמציאות יוצרת, והאדם בתוך אותה מציאות אחראי לחלק לא מבוטל של הקושי הזה, אומר אלוהים: 'קטן עלי...'
'הַנֶּפֶשׁ יְחִידָה בַּגּוּף' – אמירה שונה מאד מהאגדה האינדיאנית, המספרת כי בתוך כל אחד מאיתנו שוכנים שני זאבים, טוב ורע, וזו שאנחנו מאכילים הוא הזאב ששולט בנו. הנפש שלנו היא יחידה, כלומר – גם יצר הרע שלנו הוא חלק מהנפש. אולי חז"ל לא סברו כך, אך אנו יכולים לעשות את הצעד הנוסף הזה קדימה, ולקחת אחריות על חיי הנפש שלנו.
'הקב"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ' – עבור דורם של כותבי המקרא, זו ההכרזה המונותאיסטית הגאה. עבורנו זו הכרה בתמונת העולם המאוחדת, בה הכל מחובר לכל, או הכרה באמת האחת, השונה כל כך מ'האמת שלך' מול 'האמת שלי'. זו האמונה במערכת ערכים הומניסטית בסיסית, שכל בני אנוש יכולים להסכים עליה.
'הַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׁוֹתָה' – במילים שלנו, הנפש היא מושג מופשט, ועדיין היא יסוד פעיל וחשוב בחיינו.
'הקב"ה אֵינוֹ אוֹכֵל וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה' – אם נפשיט את המושג 'אל' מכל התכונות המוחשיות, יהיה מושג האל קרוב מאד למה שאנו קוראים 'נפש'. במושגים של עולם חילוני, דוקא הפיכת מושג האל למופשט, גורמת לנפש שלנו להיות מסוגלת לקבל אותו כגורם חשוב בחייה.
'הַנֶּפֶשׁ טְהוֹרָה' – כך רוצים אנו לראות את הנפש, וזאת למרות כל החטאים והמשגים שאנו עושים בחיינו.
'הקב"ה טָהוֹר, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵעוֹלָמוֹ' – למעלה מעולמו, לא במובן של התרחקות מהעולם (ראו לעיל), אלא שדמותו, שעוצבה על ידי הנפש שלנו, היא תמצית הטוב היפה והצודק, ובמובן זה היא נעלה.
'הַנֶּפֶשׁ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית' – כמושג מופשט, הנפש משקפת עבורנו את המחשבות, הרגשות, התקוות והאמונות שלנו. היא גם הכלי, דרכו אנו ראים את העולם, וככזאת היא 'רואה', ועדיין היא מופשטת, בלתי נראית.
'הקב"ה רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה' – האל רואה את עולמנו בכל עת ומשגיח עליו. האל, כך בראנו אותו, רואה את כל מעשינו, ואפילו את מחשבותינו. ועדיין, דמות האל, כפי שיצרנוה, היא דמות מופשטת, בלתי נראית
האדם ברא את דמות האל, פרי מעלותיו ומגבלותיו שלו. עם הדורות הפכה דמות האל למופשטת יותר, ודווקא ככזאת – יכול האדם לזהות גם בתוך עצמו את אותן התכונות, שהוא מייחס לאל. זו ראיה אופטימית מאד של האדם את עצמו. יזכור האדם, שכל אדם, גם זולתו, גם הוא צלם-אלוהים.
ומשום אותה זהות שבין הנפש לאל, הנפש היא הזוכה לברך את האל.