"וְהוֹרֵיתִיךְ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שְׁמוֹת ד' י"ב).
ר' יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן אָמַר: אָמַר הקב"ה לְמֹשֶׁה: אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה כְּאִשָּׁה זוֹ, שֶׁהִיא הָרָה וְיוֹלֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שָׁם).
אָמַר לוֹ הקב"ה לְמֹשֶׁה: אֲנִי יוֹרֶה דְּבָרַי לְתוֹךְ פִּיךָ כְּחֵץ, וְאֵין הוֹרֵיתִיךְ אֶלָּא לְשׁוֹן 'יָרֹה' (שְׁמוֹת י"ט י"ג).
כֵּיוָן שֶׁבִּשְּׂרוֹ הקב"ה, שֶׁהוּא עִמּוֹ, מִיָּד קִבֵּל עָלָיו לֵילֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב" וְגוֹ' (שָׁם ד יח), וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא 'וַיָּשָׁב אֶל מִצְרַיִם'? אֶלָּא לָמָּה שָׁב אֶל יִתְרוֹ? לְהַתִּיר נִדְרוֹ, שֶׁאָמַר להקב"ה: נִשְׁבַּעְתִּי לְיִתְרוֹ.
הָלַךְ אֵצֶל יִתְרוֹ. מֶה עָשָׂה הקב"ה? קָשַׁר עָנָן שָׁם, כִּבְיָכוֹל הִתִּיר נִדְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב" שֶׁהָלַךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִמֶּנּוּ.
"וַיֹּאמֶר לוֹ: אֵלְכָה נָא, וְאָשׁוּבָה אֶל אָחִי" וְגוֹ' ... "לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שָׁם). כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'לְשָׁלוֹם', הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר, וְכָל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם', הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר. בְּאַבְנֵר כָּתוּב: "וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר, וְיֵלֵךְ בְּשָׁלוֹם" (ש"ב ג' כ"א), שֶׁהָלַךְ וְלֹא חָזַר, אֲבָל יִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה: 'לֵךְ לְשָׁלוֹם', הָלַךְ וְחָזַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיֹאמַר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם".
תנחומא בובר
בשמות ד', אחרי מעמד הסנה הבוער, חושש משה מהמשימה, שהטיל עליו אלוהים. אלוהים מרגיע אותו, ואומר לו כי הוא יהיה עמו בכל רגע.
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד-לָשׁוֹן אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. יב וְעַתָּה, לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.
חז"ל מתלבטים לגבי משמעות המילה 'וְהוֹרֵיתִיךָ'. המשמעות הבסיסית בודאי מוכרת להם, ככתוב בדברים י"ז י':
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר, אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.
להורות, משמעו להגיד או לתת הוראה.
אבל זו הזדמנות טובה לגוון את הפרשנות במשמעויות נוספות. ר' יהודה מעשיר את התמונה בתובנה לגבי חוסר הביטחון של משה, המתבקש לצאת מהקופסה האישית שלו (נסיך מצרי, רועה צאן, בורח מפרעה, כבד-פה) ולקחת על עצמו משימה מנהיגותית. אלוהים מבטיח למשה מעין לידה מחדש, ו'הוֹרֵיתִיךָ' הוא ההריון, שממנו יוולד משה המנהיג.
לאן הולך משם משה? לא אל מצרים, שם עליו לבצע את המשימה שקיבל?
יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: אֵלְכָה נָּא, וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם.
התנ"ך מספר, כי משה שב בתחילה אל חותנו יתרו, והוא מבקש ממנו רשות לשוב שיבה נוספת, אל אחיו שבמצרים. בקשה זו אינה מוסברת בתורה, אם כי, על דרך הפשט, קל להבינה: משה, שנמלט מזעם פרעה אל ארץ מדין, מקבל את חסותו של יתרו, נישא לבתו ציפורה, ואף משתלב בעסק המשפחתי כרועה צאנו של יתרו. עברו מספר שנים, בהן התחזק קשר המחויבות של משה ליתרו ונותק הקשר עם בני עמו שבמצרים. מכאן ברור, שלפני שיוצא משה לשליחות הגדולה במצרים הוא שב אל יתרו. שם נמצאת גם משפחתו.
חז"ל רוצים להוסיף עוד כמה הסברים לשיבה זו אל יתרו. האחד – שמשה נשבע ליתרו שבועת נאמנות, ושבועה זו מחייבת אותו לקבל את רשותו של יתרו להליכה למצרים. הם אפילו מכנים שבועה זו במילה 'נדר' – שבועה שיש להתירה בטקס מיוחד. חז"ל אינם מתארים טקס התרת נדר, כי אם נס אלוהי, המחליף את הטקס: אלוהים קשר ענן 'שם'. יתכן שהטקס המקורי נעשה בדרך סמלית ל התרת קשר כלשהו. את הקשר בענן היה בודאי קל להתיר...
חז"ל שמים לב לביטוי ששם המקרא בפיו של יתרו: "לֵךְ לְשָׁלוֹם". בהבחנה דקה הם מציינים, שביטוי זה מאפיין פרידות, המצפות להתאחדות מחדש, בעוד ש"לֵךְ בְּשָׁלוֹם" מאפיין פרידות אינן כאלה.
בשמואל א' כ' כתוב:
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד, לֵךְ לְשָׁלוֹם: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר, יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.
יהונתן בודאי מקווה, שפרידתו מדוד אינה סופית.
בשמואל א' כ"ט כתוב:
ו וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: חַי יְהוָה, כִּי יָשָׁר אַתָּה, וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה, כִּי לֹא-מָצָאתִי בְךָ רָעָה, מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה. ז וְעַתָּה שׁוּב, וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תַעֲשֶׂה רָע בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים.
אכיש מבין, ששהיית דוד אצלו בגת לא יכולה להיות כי אם זמנית, וזאת בשל עוינות סרני פלשתים כלפי דוד. על כן הוא משלח, למעשה, את דוד – אמנם בשלום, אך לא מתוך ציפיה שישוב.
אבחנה זו של חז"ל אינה מתאימה לכל המקומות בתנ"ך, בהם מופיע אחד מהביטויים האלה. הנה דוגמה משמואל ב' ט"ו:
ז וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ: אֵלְכָה נָּא, וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיהוָה, בְּחֶבְרוֹן. ח כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר: אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְהוָה יְרוּשָׁלִַם, וְעָבַדְתִּי אֶת-יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לֵךְ בְּשָׁלוֹם! וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה.
דוד בודאי אינו מתכוון לפרידה סופית. הוא אינו יודע, כי אבשלום מתכנן למרוד בו.
גם אלישע, הנפרד מנעמן שר צבא ארם, באומרו "לֵךְ לְשָׁלוֹם", אינו מצפה, שנעמן ישוב אליו.
מה יפה במדרש הלא מדויק הזה? עצם ההבחנה בין פרידות זמניות לפרידות לעד.