וִיהִי בַּיָּמִים הָהֵם, בִּשְׁנַת אַחַת וְתִשְׁעִים שָׁנָה לְחַיֵּי אַבְרָם, וַיִּלָּחֲמוּ בְּנֵי כִּתִּים אֶת בְּנֵי תּוּבַל. כִּי בְּהָפִיץ ה' אֶת בְּנֵי הָאָדָם עַל פְּנֵי כֹּל הָאָרֶץ, יָצְאוּ בְּנֵי כִּתִּים וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה, וַיֵּלְכוּ בִּקְעַת כְּנָפְיָא, וַיִּבְנוּ לָהֶם שָׁם עָרִים, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַל נְהַר תִּבְרָאִיו. וּבְנֵי תּוּבַל יָשְׁבוּ בְּתֻשְׁכַּנָּה, וְיִקְרְאוּ אֶת שְׁמָהּ סַבִּינָה עַל שֵׁם סַבִּינָה בֶּן תּוּבַל אֲבִיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ בָּהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וִיהִי בָּעֵת הַהִיא, וַיִּלָּחֲמוּ בְּנִי כִּתִּים אֶת בְּנֵי תּוּבַל, וַיִּנָּגְפוּ בְּנֵי תּוּבַל לִפְנֵי בְּנֵי כִּתִּים. וַיַּפִּילוּ בְּנֵי כִּתִּים מִבְּנֵי תּוּבַל כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אִישׁ. וְיִשָּׁבְעוּ בְּנֵי תּוּבַל בָּעֵת הַהִיא אֶל בְּנֵי כִּתִּים לֵאמֹר: לֹא יִתְחַתְּנוּ בָּנוּ, וְאִישׁ אַל יִתֵּן בִּתּוֹ אֶל בְּנֵי כִּתִּים. כִּי כֹּל בְּנוֹת תּוּבַל הָיוּ נְעָרוֹת יָפוֹת בַּיָּמִים הָהֵם, כִּי לֹא נִמְצְאוּ שָׁם נָשִׁים יָפוֹת בַּיָּמִים הָהֵם כִּבְנוֹת תּוּבַל בְּכֹל הָאָרֶץ. וְהָיָה כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַחְפֹּץ בְּתֹאַר הָאִשָּׁה, וְהָלַךְ אֶל בְּנוֹת תּוּבַל וְלָקַח מֵהֶם אִישָׁהּ מִכֹּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְכֹל בְּנֵי הָאָדָם וְהַמְּלָכִים וְהַשָּׂרִים לוֹקְחִים מִבְּנוֹת תּוּבַל בַּיָּמִים הָהֵם, אֲשֶׁר יַחְפֹּץ בְּתֹאַר הָאִשָּׁה מְאוֹד. וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ בְּנֵי תּוּבַל עַל בְּנֵי כִּתִּים לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם בְּנוֹתָם לְנָשִׁים, וְיֵלְכוּ מִבְּנֵי כִּתִּים כְּעֶשְׂרִים אִישׁ לָקַחַת מִבְּנוֹת תּוּבַל, וְלֹא מָצְאוּ. כִּי שָׁמְרוּ בְנֵי תּוּבַל אֶת שְׁבוּעָתָם לְבִלְתִּי הִתְחַתֵּן בָּם, וְלֹא אָבוּ לְהָפֵר אֶת שְׁבוּעָתָם. וִיהִי בִּימֵי הַקָּצִיר, וַיֵּלְכוּ בְּנֵי תּוּבַל אֶל שְׂדוֹתֵיהֶם לִקְצֹר קְצִירָם, וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל בַּחוּרֵי בְּנֵי כִּתִּים וַיֵּלְכוּ אֶל עִיר סַבִּינָה, וַיַּחַטְפוּ כֹּל אִישׁ נַעֲרָה מִבְּנוֹת תּוּבַל, וַיְבִיאוּם אֶל עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי תּוּבַל, וַיָּבוֹאוּ עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, וְלֹא יָכְלוּ עֲלֵיהֶם, וַיָּשׁוּבוּ לָהֶם לְאַרְצָם. וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה, וַיֵּלְכוּ בְּנֵי תּוּבַל, וַיִּשְׁכְּרוּ לָהֶם מִבְּנֵי הָאָדָם וּמִכָּל הֶעָרִים הַקְּרוֹבִים אֲלֵיהֶם כַּעֲשָׂרָה אֶלֶף אִישׁ, וַיֵּלְכוּ אֶל בְּנִי כִּתִּים לַמִּלְחָמָה. וַיֵּלְכוּ בְּנֵי תּוּבַל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי כִּתִּים וּלְהַפִּיל אֶת כָּל אַרְצָם וּלְהָצֵר עֲלֵיהֶם. וַיִּגְבְּרוּ בְּנֵי תּוּבַל עַל בְּנֵי כִּתִּים בַּפַּעַם הַזֹּאת. וַיִּרְאוּ בְּנֵי כִּתִּים, כִּי צַר לָהֶם מְאוֹד, וַיַּעֲלוּ אֶת כָּל הַיְלָדִים, אֲשֶׁר יָלְדוּ בְּנֵי כִּתִּים מִבְּנוֹת תּוּבַל עַל הַחוֹמָה, אֲשֶׁר בָּנוּ, לְעֵינֵי בְּנֵי תּוּבַל. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם בְּנֵי כִּתִּים: הַבָּאתֶם לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵיכֶם וְעִם בְּנוֹתֵיכֶם, וְלֹא עַצְמְכֶם וּבְשַׂרְכֶם אֲנַחְנוּ מֵאָז וְעַד עַתָּה? וִיהִי כִּשְׁמֹעַ בְּנֵי תּוּבַל אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיַּחְדְּלוּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי כִּתִּים, וַיֵּלְכוּ, וַיָּשׁוּבוּ אֲלֵיהֶם אֶל עָרֵיהֶם. וַיִּתְקַבְּצוּ בְּנֵי כִּתִּים בָּעֵת הַהִיא, וַיִּבְנוּ לָהֶם עָרִים שְׁתַּיִם עַל הַיָּם, וַיִּקְרְאוּ אֶת שֵׁם הָאֶחָת פּוֹרְטוֹ, וְשָׁם הַשֵּׁנִית אַרִיצָה.
ספר הישר (ימי הביניים)
סיפור המעשה הזה כמעט ואינו שאוב מהמקרא. במבט בוחן ניתן למצוא בו מוטיבים רבים, שלוקטו ונתקבצו מסיפורי עמים שונים, כשהסיפור המרכזי הוא 'חטיפת הנשים הסביניות', שמקורו במיתוסים של תולדות העיר רומא. אחרי שנביא את סיפור חטיפת הסביניות, נוסיף ונלקט מהסיפור שלנו מוטיבים נוספים, שחלקם פזור במקרא. את נוסח הסיפור על חטיפת הסביניות מצאתי בויקיפדיה:
רומולוס, מייסד רומא, וקבוצת הגברים שהיו עמו, רצו לשאת נשים על מנת להקים משפחות. ערי איטליה האחרות, שהיו במצב מלחמה עם רומא, לא הסכימו לתת להם את בנותיהם. רומולוס פנה אל טיטוס טאטיוס, מלך הסבינים, שאכלסו את האזור באותה תקופה, וביקש את רשותו לתת לרומאים נשים מבנות העם הסביני. מלך הסבינים סירב לאפשר זאת... עקב סירובם של הסבינים להתפשר תכננו הרומאים לחטוף את הנשים. רומולוס הזמין את המלך טיטוס טאטיוס ואת משפחות הסבינים החשובות להשתתף בפסטיבל לכבוד האל נפטון. בזמן החגיגה נתן סימן, והרומאים חטפו את הנשים ונאבקו בגברים. הרומאים הציעו לנשים הסביניות, שהסכימו להינשא להם מבחירה חופשית, זכויות אזרח מלאות. רבות מאותן נשים קיבלו את ההצעה ונישאו לרומאים. כתגובה למעשה חטיפת הנשים הכריז טיטוס טאטיוס על מלחמה ברומא. אולם הנשים הסביניות שנישאו לרומאים שלחו משלחת והתחננו על לבו. שני הצדדים הסכימו להפסיק את המלחמה, והוסכם שהסבינים יעברו לרומא, יקבלו אזרחות רומית, והמלוכה תתחלק במשותף בין רומולוס לטאטיוס. טיטוס טאטיוס עצמו מלך על רומא, במשותף עם רומולוס, במשך מספר שנים, עד מותו.
מחבר המעשיה שלנו לקח את סיפור חטיפת הסביניות ונטע אותו בין סיפורי ספר בראשית. לפי הגרסה של 'ספר הישר', זו היתה מלחמה בין בני תובל ובין הכתיים. בבראשית פרק י' מופיע שמו של תובל כאחד מבני יפת בן נוח: " בְּנֵי יֶפֶת - גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס. וּבְנֵי, גֹּמֶר--אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת, וְתֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ, כִּתִּים, וְדֹדָנִים. ". יש הרואים את תובל כאבי העם האיברי, שישב בחבל הארץ הקרוי כיום גיאורגיה. מסורות אחרות רואות בתובל את אבי העם האיטלקי והאיברי (ספרד), מה שמסביר את הדבקת סיפור הסביניות לשמו של תובל. השם 'כתים' מופיע באותו פרק בבראשית, כבנו של יוון ונכדו של יפת. כך קושר מחבר המעשיה שלנו את סיפור חטיפת הסביניות לצאצאי יפת, האגף האירופאי של בני נוח.
אילו מוטיבים מקראיים ניתן למצוא בסיפור? נתחיל בבני האלוהים מפרק ו' בבראשית, היורדים משמים ובוחרים בבנות האדם, מזדווגים איתן, ויוצרים את הכאוס הגנטי, שבא לידי ביטוי בלידת נפילים צמאי דם, שהשחיתו את הגזע האנושי עד בוא המבול. נעבור לשבועתם של שבטי ישראל אחרי פרשת פילגש בגבעה (ספר שופטים) שלא להתחתן בבני בנימין, שבועה שהביאה גם למלחמה עקובה מדם, שכמעט וחיסלה את שבט בנימין, ואשר באה אל סיומה בחטיפת נשות שילה בחג הכרמים. נסיים במלך מואב, המצליח לסיים את המצור הנורא על עירו, כשהוא מעלה את בנו בכורו על חומת העיר, ומקריב אותו לאל כמוש, ובכך סר המצור. אין ספק שכל המוטיבים האלה היו מוכרים למחבר הסיפור, והוא שילב אותם בדרך מחוכמת בעלילה המרתקת שלו.
נקנח בשתי הערים שבני כתים מייסדים בתום הסיפור – פורטו ואריצה. פורטו נמצאת בפורטוגל, בחצי האי האיברי, ואילו אריצ'ה היא עיר עתיקה בסיציליה. אכן, סלט יפה ערבב לנו ספר הישר.