יָשַׁב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְדָרַשׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֵד בְּכָל־יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, ואָמַר: “אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת א')! אָמַר לוֹ: בּוֹא וְאַרְאֲךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. יָצָא וְהֶרְאָה לוֹ תַרְנְגֹלֶת.
וְשׁוּב יָשַׁב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְדָרַשׁ: עֲתִידִים אִילָנוֹת שֶׁמּוֹצִיאִים פֵּרוֹת בְּכָל־יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, אָמַר: וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”! אָמַר לוֹ: בּוֹא וְאַרְאֲךָ דֻּגְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. יָצָא וְהֶרְאָה לוֹ צָלָף.
וְשׁוּב יָשַׁב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְדָרַשׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלֻסְקָאוֹת (לחמניות סולת) וּכְלֵי־מִילַת (אריגים עדינים). לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד וְאָמַר: “אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”! אָמַר לוֹ: בּוֹא וְאַרְאֲךָ דֻּגְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. יָצָא וְהֶרְאָה לוֹ כְּמָהִין וּפִטְרִיּוֹת, וְעַל כְּלֵי מִילַת – נְבָרָא בַּר־קוֹרָא (סיבי גזע התמר) (שבת עפ"י ספר האגדה).
יָשַׁב רַ' יוֹחָנָן וְדָרַשׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשִים עַל שְׁלשִׁים אַמּוֹת, וְחוֹקֵק בָּהֶן עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים, וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹּד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וגו'” (ישעיהו נ"ד). לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, אָמַר: וּמַה כְּבֵיצַת צוֹצֶלֶת לֹא נִמְצָא – כָּל־כָּךְ נִמְצָא? לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם. רָאָה מַלְאֲכֵי־הַשָּׁרֵת שֶׁמְּנַסְּרִים אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשִים עַל שְׁלֹשִים, וְחָקוּק בָּהֶן עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים. אָמַר לָהֶם: אֵלּוּ לְמִי? אָמַר לוֹ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם. כְּשֶׁחָזַר מְצָאוֹ לְרַ' יוֹחָנָן שֶׁיָּשַׁב וְדָרַשׁ, אָמַר לוֹ: דְּרֹש, רַבִּי, וּלְךָ נָאֶה לִדְרֹש! כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתָּ, כָּךְ רָאִיתִי. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, אִלְמָלֵא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מְלַגְלֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אָתָּה! נָתַן עֵינָיו בּוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַל שֶׁל עֲצָמוֹת.
בבלי בבא בתרא עפ"י ספר האגדה
אם בסיפורים על העבר אפשר להגזים או לשנות, על אחת כמה וכמה בסיפורים על העתיד. כמה טוב לפנטז על כל הנפלאות שיתרחשו באחרית הימים! אפילו גדולי החכמים כרבן גמליאל ור' יוחנן לא טמנו ידיהם בצלחת. שני המדרשים החביבים שלפנינו מספרים על תלמידים, שלא קנו בזול את האגדות האלה, והם מעזים להתווכח עם רבותיהם.
תלמידו של רבן גמליאל אומר לו ולנו, במילים אחרות: הדמיון שלך אינו מרחיק לכת. הוא מבוסס על חוויות שחווית במציאות. כל מה שאתה צופה לעתיד האגדי כבר קיים במציאות של ימינו. וכמו שאמר קהלת: “אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”!
רבן גמליאל הוא גבר, שאינו מסוגל לראות את העולם דרך עיניה של אישה. אם הוא חושב, שימי המשיח, שבהם תלד אישה בכל יום, הם משהו להתפעל ממנו, הרי שמעולם לא ביקר בחדר לידה. מה שהתרנגולת יכולה לעשות בכל יום – להטיל ביצה – חסך אלוהים מהאישה, ובצדק. ואם טחו עיניו של החכם הגדול מלראות זאת, מה פלא שהתלמיד מלגלג עליו, דבר שחז"ל הביטו עליו בדרך כלל בביקורת חריפה. את המורה יש לכבד. במדרש שלנו הרוויח רבן גמליאל את הלגלוג הזה בצדק.
אבל רבן גמליאל אינו מוותר. הוא ממשיך להפליג בדמיונו, והוא ממציא הברקה חדשה: 'עֲתִידִים אִילָנוֹת שֶׁמּוֹצִיאִים פֵּרוֹת בְּכָל־יוֹם'. אותו תלמיד, הידוע כבר כ-trouble maker, שב ומלגלג עליו. הוא מזכיר את שיח הצלף, הנותן, לדעתו, פירות בכל יום. אמת, עונת הפרי של הצלף ארוכה למדי, אך במקרה זה אין התלמיד צודק. הצלף אינו נושא פירות כל השנה. לו היה אותו תלמיד מבקר באחת הארצות הטרופיות (זה היה קשה מאד לביצוע באותם הימים) – היה מוצא דוגמאות טובות יותר, כמו מנגו ופפאיה, הנותנות פירותיהם כמעט כל השנה... נוסיף עוד, כי ארץ ישראל של תקופת המשנה והתלמוד ידעה מגוון פירות, שהבשילו בזה אחר זה לאורך יותר ממחצית השנה, שלא לדבר על כל הפירות שנוספו בעת החדשה, משסק ועד מנגו, מקיווי ועד אבוקדו...
רבן גמליאל מאמץ את מוחו, והוא מדמיין התרחשויות פנטסטיות עוד יותר בטבע: 'עֲתִידָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלֻסְקָאוֹת וּכְלֵי־מִילַת'. זה כבר מתקרב לדמיונם הפורה של ילדים, המקווים לזרוע מסטיק ולהנביט שיחים, שיניבו להם בזוקות ושאר מעדנים. התלמיד הלגלגן אינו מתבלבל, והוא שולף מחוץ לקופסה את התופעה של כמהין ופטריות, הצומחות מן האדמה, נראות כלחמניות קטנות, ומציגות קורים, המזכירים אריגים עדינים.
הסתכלותו של אותו תלמיד נבון היא הסתכלות בוחנת, המתפעלת מקסמי הבריאה, המקיפים אותנו בכל רגע של שגרה. זהו לקח יפה לכולנו – כל מה שדמיונך המוגבל יכול לחשוב עליו, כבר נמצא בעולם המופלא שלנו. צריך רק להסתכל ולהתפעל. אני נזכר בפרק הנהדר של ברוך שפינוזה 'על הנסים', שבו הוא מסביר לנו, כי כל הניסים החורגים מן הטבע, לדעתנו, אינם התערבות של אלוהים בסדרי הטבע הרגילים, אלא חלק מהמרקם הגאוני של הטבע, שלנו בינתיים אין הסבר למציאותם, פשוט משום שעדיין לא עמדנו על כל חוקי הטבע האלוהיים.
המדרש מבבא בתרא אוהב פחות את התלמיד המלגלג על ר' יוחנן. דמותו היהירה של ר' יוחנן מופיעה בכמה סיפורים טרגיים תלמודיים. בכבוד העצמי שלו עדיף לא להסתבך. ר' יוחנן חוזר על נבואתו של ישעיהו בדבר אבני כדכוד ואקדח (אל תשאלו את הגֶמולוגים מה זה), וכדי להגביר את הרושם הוא מוסיף מידות פנטסטיות לאותן אבנים יקרות, שאלוהים יציב באחרית הימים בשערי ירושלים. על פי המדרש, אין כל הגזמה בדברי ר' יוחנן, והתלמיד המלגלג לומד את הלקח שלו בעת שיט בים הגדול. הים, כמו המִדְבָּר, משמשים באגדות התלמודיות כאתרים להתרחשויות בלתי רגילות בעליל. התלמיד פוגש בים את מלאכי השרת, המכינים בדיוק את מה שחזו ישעיהו ור' יוחנן. משחוזר התלמיד אל רבו, ומודה בטעותו, נוזף בו המורה, באומרו: 'אִלְמָלֵא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ?'. ביקורתו זו של ר' יוחנן תקפה עוד יותר בימינו, כשהמדע מצליח להוכיח מציאות של דברים, שעין האדם אינה מסוגלת לראות, או שאוזנו אינה מסוגלת לשמוע. אז אם אני אומר לכם, שיש מלאכים בעולם, אל תגידו לי, שעד שלא תראו אותם בעיניים, אתם לא מאמינים...
ר' יוחנן זכה שוב בכבוד מצד תלמידו, אבל אין בזה די לאיש יהיר שכמוהו. הוא נותן עיניו בתלמידו הסורר, ועושה אותו גל של עצמות. ואם אינכם מאמינים, שבן אדם מסוגל לחולל זאת בעיניו בלבד, אולי תצאו לשוט בים הגדול?