מַהוּ אוֹתוֹ תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה? אָמַר ר' אַלְעָא, אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה ר' מֵאִיר: תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה, וְלֹא הִכְרִיעוּ בָּהּ חֲכָמִים, אִם מִין חַיָּה הוּא, אִם מִין בְּהֵמָה הוּא, וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, וְתַחַשׁ זֶה לְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמֹשֶׁה בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן, וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ כִּסּוּי לַמִּשְׁכָּן, וּמֵאָז נִגְנַז הַתַּחַשׁ, וְאֵין מוֹצְאִים עוֹד מִין חַיָּה זֶה.
מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר, שֶׁקֶּרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, לָמֵד מִמֶּנָּה, שֶׁהַתַּחַשׁ טָהוֹר הָיָה, שֶׁבְּדוֹמֶה לָזֶה אָמַר רַב יְהוּדָה: הַשּׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּקָרְבַּן תּוֹדָה עַל חַיָּיו, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתִיטַב לה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תְּהִלִּים סט, לב).
בבלי שבת
התחש מופיע כבר בתורה, אם כי לא ברור אם מדובר בבעל חיים, או בסוג של עור:
וְזֹאת הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. (שמות כ"ה)
וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ, וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ, אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם. וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ, וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. (במדבר ד')
הצרוף "עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וְעֹרֹת תְּחָשִׁים" מקרב אותנו למסקנה שגם תחש הוא בעל חיים, שעורו שימש, כמו עורות האילים בכיסוי המשכן במדבר.
ביחזקאל ט"ז אנו מוצאים שוב את השימוש בעור התחש, הפעם לנעליים:
”וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי”
חז"ל התלבטו בין שתי אפשרויות זיהוי של התחש המקראי – האחת היא לזהותו עם בעל חיים כלשהו, החי במדבר, ושעורו מתאים לשימושים שונים. השניה – לראות בו חיה דמיונית מעולם האגדות. רוב חז"לינו העדיפו את האפשרות השנייה.
וכך מספרת לנו מסכת שבת התלמודית, שלתחש היתה קרן אחת (מוטיב אגדי נפוץ ביותר, כמו החד-קרן, לא זה מהאירוויזיון), שחיה זו נבראה בדרך ניסית לצורך המשכן, ולאחר מכן 'נגנזה' (כיום 'נגנזים' מינים רבים של בעלי חיים, וחבל מאד), ושמדובר בחיה טהורה, כלומר כזו שניתן גם לאכול ממנה או להקריבה לאלוהים.
גרסה דומה של אותה אגדה מופיעה במדרש תנחומא:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חַיָּה טְהוֹרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר, וְקֶרֶן אַחַת הָיָה לָהּ בְּמִצְחָהּ, וּבְעוֹרָהּ שִׁשָּׁה גְּוָנִים, וְנָטְלוּ אוֹתָהּ וְעָשׂוּ מִמֶּנָּה יְרִיעוֹת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּלְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת בּוֹ בְּשָׁעָה נִגְנְזָה, וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים לָמָּה? דִּכְתִיב: 'אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בְּאַמָּה' - מִי מֵבִיא לְךָ יְרִיעָה שֶׁל שְׁלֹשִׁים אַמָּה!? אֶלָּא מַעֲשֵׂה נֵס; לְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת נִגְנְזָה.
בעל חיים, שמעורו ניתן לגזור יריעה שאורכה שלושים אמה, הוא, אולי, ג'ירף... בראשו בליטה אחת, שיכולה להחשב לקרן. בעל חיים, המתאים יותר לחבלי המדבר של המזרח התיכון, הוא הרְאֵם, שקרניו ארוכות וישרות, ובמבט מהצד ניתן לטעות ולחשוב שיש לו רק קרן אחת.
על בסיס התכונה של ריבוי הגוונים בעור התחש, תורגם שמו לארמית בתרגום אונקלוס ל'ססגונא'. אנו מכירים את המשמעות המודרנית של המילה 'ססגוני', וזה מקורה. יש הסבורים כי המקור למילה זו הוא 'ששה גוונים'.
חוקרים בני זמננו ניסו ללכת בכיוון חדש, ולזהות בעל חיים ימי, המתאים לתיאורים הקדומים של התחש, ואכן, קיימת אפשרות (קלושה), שהתחש הוא החַדשֵׁן חַדקֶרֶן - יונק ימי מקורב ללוויתנים, בעל שן ארוכה (עד שלושה מטרים) הדומה לקרן; צבע עורו העיקרי הוא צהבהב, אך עורו מנומר בכתמים כהים מרובים. אזור מחייתו הוא אוקיינוסים צפוניים וקרים, אך פרטים בודדים שלו, יתכן והגיעו אל תוך הים התיכון, ונפלטו אל חופי סיני.
אגב, אגדות אודות בעלי-חיים יוצאי דופן בתכונותיהם אינן נחלת היהדות בלבד. הנה תיאור פנטסטי פרי דמיונו של פליניוס הזקן, שנחשב להיסטוריון ולחוקר טבע:
'חיה עזה מאוד הנקראת מונוצ'רוס, יש לה ראש של אייל, רגליים של פיל וזנב של חזיר בר, בעוד ששאר הגוף שלה הוא כמו זה של הסוס; חיה זו משמיעה קול נהמה עמוק, ויש לה קרן שחורה אחת, היוצאת מאמצע מצחה ואורכה כשתי אמות'.