אָמַר רַב חָמָא: מַאי דִכְתִיב (מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּכָּתוּב) "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ" (מִשְׁלֵי יד, לג)? "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה" - זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם, "וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדַע" - זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא בֶּן עַם הָאָרֶץ, הוּא מִתְפָּאֵר קְצָת בְּחָכְמָתוֹ. אָמַר עֻלָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי (זֶה שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם בְּפִתְגַּם עֲמָמִי): אִסְתֵּירָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא (מַטְבֵּעַ קְטַנָּה בַּכַּד מְקַשְׁקֶשֶׁת וְקוֹרְאָהּ בְּקוֹל, וְאִלּוּ כַּד מָלֵא מַטְבְּעוֹת גְּדוֹלוֹת אֵין קוֹלָן נִשְׁמַע).
בבלי בבא מציעא
אותו פתגם בארמית – 'אִסְתֵּירָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא' – זכור לי מימי בבית הספר בירושלים. צר היה עולמנו, ומוחנו לא נדחס בשטויות מהטֶמְבֶּלֶבוִיזְיָה. את שפת הרחוב שלנו תיבלנו בהברקות משיעורי תנ"ך ותושב"ע – הלוואי על הנכדים שלנו! היינו מקללים זה את זה: 'בן נעוות המרדות' וכאלה... וכך, כשמישהו היה מקשקש שטויות, היינו קוראין לו 'איסתרא בלגינא', ואולי חשבנו שמדובר בבלגן שמסתתר בראשו...
ובכן, המקור הוא ניסיונם של חז"ל לבאר את הפסוק הפשוט ממשלי - "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ". ביאור על דרש הדרש מוציא עוד משהו מהפסוק הזה: החכמה נחה לה בשקט בלבו של האיש הנבון, בעוד שאצל הכסילים היא יוצאת לאור, ונודעת ברבים. כך מתפאר הכסיל במעט שהוא יודע, ועושה זאת בקולי קולות, כמו המטבע היחידה המקשקשת בכד הריק, שלו היו בחברתה עוד עשרות מטבעות, והכד היה מלא – כל שקשוק לא היה נשמע ממנו. החכם באמת אינו זקוק להכריז על מרכולתו ברבים. הוא בוטח בידע שלו, ואינו מבקש לו אישור או תוקף מהאנשים סביבו, ועל כן יכולה חכמתו לנוח לה בשקט בתוכו.
עד כאן טוב ויפה, אבל לפעמים 'כל המוסיף גורע', וכאן נופל רב חמא, אמורא מהדור החמישי לאמוראי בבל, מחכמי ישיבת נהרדעא, בפח, שחכם לא היה צריך ליפול בו. לדעתו הלב הנבון שייך לתלמיד חכם בן תלמיד חכם, ואילו הכסיל הוא תלמיד חכם בן עם הארץ. חכמי נהרדעא, או אולי חלק מהם, היו אמידים, והמשיכו שושלות משפחתיות של חכמים. חלק מכבודם התבסס על כבוד הוריהם, בעוד שאלה מביניהם, שהיו בניהם של עמי ארצות, כלומר של אנשים, שלא נמנו על מעמד החכמים, זכו לכבוד פחוּת. בחושבנו על תַּנָּאֵי הדורות הראשונים של תקופת המשנה בארץ ישראל, אנו נזכרים בהלל הזקן, שהיה חוטב עצים, בר' יהושע, שהיה פחמי, או בר' יוחנן הסנדלר. גם בקרב חכמי בבל עסקו רבים, בצד לימוד התורה, בעבודת האדמה. אם כן, לא נכליל, ולא נשפוט לחומרה את כל אמוראי בבל.
ובכן, דעתו של רב חמא על זכותם המיוחדת של תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים אינה, בשום אופן, מייצגת את כל חז"לינו. אחד מסיפורי החכמים המרתקים ביותר מצוי באבות דרבי נתן, והוא הסיפור על דרכו המיוחדת של ר' אליעזר בן הורקנוס, שגדל במשפחת עובדי אדמה אמידים, אך לא מלומדים, ובחר ללכת נגד הזרם המשפחתי, והלך לירושלים, שם עלה לגדולה בלימוד התורה.
האם אפשר לפרש את דברי רב חמא בדרך סימפטית יותר? את האתגר הזה אני משאיר לכם...
ובלי קצת אקטואליה איני יכול להיפרד מ'איסתרא בלגינא'. בימים אלה, חורף תשפ"א, אנו נפרדים מדמות צבעונית מאד, ממי ששלט בכיפה האמריקאית ארבע שנים, והקשקושים שלו חדשות לבקרים היו הדגמה מוחשית ל'איסתרא בלגינא'. תוצאות הבחירות מעידות על כך, שלמעלה ממחצית ציבור הבוחרים מאס בקשקושיו, ואמר לו 'קִישְׁתָּה!'