וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה יָשַׁב בָּאָרֶץ כְּנַעַן, וְעֶשֶׂר שְׁנַיִם עָבַד, וְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים יָשַׁב בְּבֵית הַסֹּהַר, וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שָׁפַט תַּחַת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. וַיָּמָת הוּא וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וַיְצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוֹתָיו אִתָּם בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם. וַיַּשְׁבַּע אוֹתָם עַל אוֹדוֹת עַצְמוֹתָיו, בְּיוֹדְעוֹ כִּי הַמִּצְרִים לֹא יוֹצִיאוּהוּ עוֹד לִקְבֹּר אוֹתוֹ בְּעֵת מוֹתוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. כִּי מַמַּקְרוֹן מֶלֶךְ כְּנַעַן, הַמּוֹשֵׁל בָּאָרֶץ אַשּׁוּר, נִלְחַם בָּעֵמֶק עִם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיָּמֶת אוֹתוֹ שָׁם, וְיִרְדֹּף אַחֲרֵי הַמִּצְרִים עַד שַׁעַר הָרִמּוֹן; וְלֹא יָכוֹל לָבוֹא שָׁמָּהּ, כִּי קָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם, וַיְהִי עָצוּם מִמֶּנּוּ. וַיָשׁוּב אַרְצָהּ כְּנַעַן, אַךְ שַׁעֲרֵי מִצְרַיִם סֻגְּרוּ, וְלֹא בָּא אִישׁ מִצְרַיְמָה.
וַיָּמָת יוֹסֵף בַּיּוֹבֵל הַשִּׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים, בַּשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי, בְּשָׁנָה הַשֵּׁנִית, וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְכָל אֶחָיו מֵתוּ אַחֲרָיו.
וְיֵצֵא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם אֶת מֶלֶךְ כְּנַעַן בַּיּוֹבֵל הַשִּׁבְעָה וְאַרְבָּעִים, בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית.
וַיּוֹצִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עַצְמוֹת בְּנֵי יַעֲקֹב, לְבַד מֵעַצְמוֹת יוֹסֵף, וַיִּקְבְּרוּ אוֹתָם עַל הַשָּׂדֶה בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה עַל הָהָר. וְרַבִּים שָׁבוּ מִצְרַיְמָה, וּמְעַט מֵהֶם נִשְׁאֲרוּ עַל הַר חֶבְרוֹן, וְאָבִיךָ [עַמְרָם] נִשְׁאַר עִמָּהֶם.
וַיִּגְבַּר מֶלֶךְ כְּנַעַן עַל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וְיִסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי מִצְרַיִם. וְיַחְשֹׁב [מֶלֶךְ מִצְרַיִם] מַחְשָׁבָה רָעָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעַנּוֹתָם. וְיֹאמַר אֶל אַנְשֵׁי מִצְרַיִם: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לָהֶם בְּטֶרֶם יַעַצְמוּ מְאוֹד, וּנְעַנֶּה אוֹתָם בְּסִבְלוֹת עֲבָדִים, בְּטֶרֶם תִּפּוֹל עָלֵינוּ בֶּהָלָה, וּבְטֶרֶם יִלָּחֲמוּ בָּנוּ. וְאִם לֹא, וְנוֹסְפוּ גַּם הֵם עַל שׂוֹנְאֵינוּ, וְעָלוּ מִן אַרְצֵנוּ, כִּי לִבָּם וּפְנֵיהֶם פּוֹנִים אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן. וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּוֹתָם בְּסִבְלוֹת עֲבָדִים, וַיִּבְנוּ עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִּבְנוּ אֶת כָּל הַחוֹמוֹת וְהַקִּירוֹת אֲשֶׁר נֶהֶרְסוּ בְּעָרֵי מִצְרַיִם, וַיִּלְחֲצוּ אוֹתָם בְּפֶרֶךְ. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתָם כֵּן יִרְבּוּ וְכֵן יִפְרֹצוּ, וַיַּחְשְׁבוּ הַמִּצְרִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִטְמֵאִים.
ספר היובלים
פסוקיו הראשונים של ספר שמות מתחברים, לכאורה, ללא קושי עם סופו של ספר בראשית. שאלה גדולה אחת עולה, בכל זאת, מסיפור הדברים: מה קרה, שהשלטון המצרי שינה את יחסו אל בני ישראל, שבימי יוסף קיבלו את ההגנה של בית המלוכה, והתנחלו בנחת וברווחה בארץ גושן. כל מה שנאמר בשמות הוא, שבמצרים קם פרעה חדש, שלא ידע את יוסף. משפט זה מבקש תוספת, והיא מוגשת לנו כאן, בספר היובלים.
לספר היובלים יש תשובה מעניינת, דווקא משום שיש בה גרעין היסטורי. האימפריה המצרית ושליטי כנען נלחמו אלה באלה, כשמדי פעם ניצחו הכנענים, ומדי פעם – המצרים. אחרי הניצחון הכנעני על המצרים בקרב, שבו נהרג המלך המצרי, קם מלך חדש על מצרים. הוא היה מלך חזק, והוא הצליח להרחיק את הכנענים ממצרים, וסגר את שערי מצרים מכניסת זרים. במצב זה אי אפשר היה להוציא את עצמות יוסף לקבורה בארץ כנען. קבורת בני יעקב בארץ כנען נתאפשרה רק לאחר קרב נוסף, שבו, על פי ספר היובלים, ניצחו המצרים, ככל הנראה. עצמות יוסף לא הועברו לכנען, כך מספר הספר; חלק מבני ישראל, ובתוכם עמרם, אבי משה, בחרו להישאר בכנען, בעוד רובם שבו מצרימה.
ושוב נעה המטוטלת לצד הנגדי, ומלך כנען גבר על מלך מצרים, ושם את ארץ מצרים במצור. המצרים, שידעו את קשרי הקרבה של בני ישראל לתושבי כנען, החלו לראות בהם גיס חמישי, וההמשך מוכר לנו מספר שמות. חששם של בני מצרים מ-'וְנוֹסְפוּ גַּם הֵם עַל שׂוֹנְאֵינוּ' מוסבר יפה על ידי המלחמות בין המצרים לשונאיהם הכנענים.
ומהו הגרעין ההיסטורי לו רמזתי לעיל?
החיקסוס (או היקסוס), שבטים ממוצא שמי, פלשו למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, כבשו את מצרים התחתונה, והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם החזיק מעמד כמאה ושישים שנה, והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה-18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען.
קורות החיקסוס הובאו בידי מנתון, היסטוריון מצרי-הלניסטי בן המאה ה-3 לפנה"ס, שזיהה אותם כאבותיהם של היהודים. מנתון כתב בספרו, כי החיקסוס שגורשו ממצרים היו בני שבט יהודה, שהקימו מאוחר יותר את בירתם בירושלים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בן המאה ה-1 לספירה חָלַק על מנתון, אך ראה בפרטים מסוימים מדבריו רְאָיָה לתיאור המקראי של יציאת מצרים.
עדויות ארכיאולוגיות לקיומה של שושלת מלכי מצרים שמית זו קיימות. זמנה של שושלת זו קדום לזמנה של יציאת מצרים המשוערת, אם היתה כזו בכלל. יש הסבורים, שסיפור בני ישראל במצרים יש בו גרעין אמת הקשור לשליטת אותם שבטים שמיים בעמק הנילוס, שלבסוף גורשו משם לכיוון ארץ כנען. גרסתו של ספר היובלים מבחינה בין בני ישראל לבין מלכי כנען, אך היא מסבירה את הקונפליקט בין המצרים לבני ישראל על רקע המאבק עם מלכי כנען.
חוקרים מניחים כי זמן כתיבתו של ספר היובלים הוא המאה ה-2 לפנה"ס. באותו זמן היה ספרו של מנתון כבר כתוב, ויתכן שכותבי ספר היובלים הכירו אותו.