הַבִּידֶרְמַנִים מִבָּבֶל

כַּאֲשֶׁר הָיוּ נִפְטָרִים חֲכָמִים מִבֵּית רַב, הָיוּ נִשְׁאָרִים עוֹד לִלְמֹד אֶלֶף וּמָאתַיִם חֲכָמִים. וּכְשֶׁיָּצְאוּ מִבֵּית רַב הוּנָא, הָיוּ נִשְׁאָרִים שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲכָמִים. רַב הוּנָא הָיָה דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אָמוֹרָאִים, שֶׁהָיוּ דְּרוּשִׁים שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר מְתֻרְגְּמָנִים כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֶת דְּבָרָיו לְכָל הָעָם הָרַב, שֶׁהָיָה שָׁם. כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹמְדִים חֲכָמִים מִיְּשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַב הוּנָא, וּמְנַעֲרִים אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם, הָיָה עוֹלֶה הָאָבָק, וּמְכַסֶּה אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָיָה נִרְאֶה מֵרָחוֹק, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: עָמְדוּ כְּבָר מֵהַיְּשִׁיבָה שֶׁל רַב הוּנָא הַבַּבְלִי.

בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ

נתחיל בבידרמן, אותו קשקשן מ'זהו זה', הנסחף בגוזמאות. המספרים שהוא נוקב בהם הם תמיד אסטרונומים. לו בדקנו בספר היוחסין שלו, יתכן והיינו מגיעים לברון מינכהאוזן...

גם לספרות התלמודית יש בידרמנים. עוד במשנה היו תלמידי החכמים מתנצחים ביניהם בתחרויות גוזמאות, והנה אחת מהן לדוגמה:

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי: עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָור, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. (משנה תמיד)

הר מכוור, למי שלא יודע, נמצא בעבר הירדן, בהרי מואב שמעל לים המלח. אותן עיזים, שרעו בצאנו של דגלאי, כך טוען בנו ר' אליעזר, היו מתעטשות מריח פיטום הקטורת בבית המקדש שבירושלים. זה היה, ככל הנראה, זן אלרגי במיוחד של עיזים.

הנושא עליו מתחרים תלמידי החכמים במדרש שלפנינו הוא מוזר משהו. יוקרתו של הרב מומחשת על ידי מספר התלמידים, המתכנסים אצלו ללימוד משותף. רב, הלא הוא אבא בר אייבו, המוזכר במדרש, הוא אשר ייסד בסורא בראשית המאה השלישית את מעמד 'ירחי כלה', אותן התכנסויות המוניות של תלמידים פעמיים בשנה, באדר ובאלול, ויתכן שעל התכנסויות אלה מדברים החכמים. אירועים אלה משכו יהודים, שמטעמי פרנסה לא היו פנויים ללמידת קבע של כל השנה. משנסתיים מעמד כזה, היו נותרים בישיבה תלמידי הקבע.

אצל רב למדו דרך קבע, על פי המדרש, אלף ומאתיים חכמים – הם אלה שנשארו בישיבה לאחר שכל האחרים התפזרו. רב הונא, גדול תלמידיו של רב ויורשו בראשות ישיבת סורא, לא יכול היה להתגדר במספר אסטרונומי כזה. אצלו למדו דרך קבע רק (!) שמונה מאות תלמידי חכמים.

הגְּרוּפִּיז של רב הונא התפארו בשכלול שיטת ההוראה, שכלול שנבע מההמון הרב שהתקבץ ללמוד בישיבה: רב הונא השתמש בשלושה עשר אמוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - הוא היה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, ושימש כמתורגמן או כרמקול אנושי של החכם שדרש. מאוחר יותר הפך "אמורא" לכינוי כללי לחכמים, שחיו לאחר חתימת המשנה, ותפקידם הוגדר כמבארי המשנה. דמיינו לעצמכם ציבור ענק של תלמידים, המתכנס בישיבה, ובתוכו מפוזרים שלושה עשר 'מתורגמנים' כאלה, המכריזים בקול ומבארים את דברי הרב הדורש אותה שעה.

מעריצי רב הונא אינם מסתפקים בתיאור המרשים הזה, והם מוסיפים גוזמה נהדרת: אותם חכמים, שקמו מישיבתם על הארץ בסוף ההתכנסות, וניערו את גלימותיהם, היו מעלים ענני אבק, שכיסו את עין השמש. זה היה כמעט אירוע קוסמי, שכן אפילו בארץ ישראל היו מבחינים באותם ענני אבק, ומזהים שמדובר בפינאלה של יֶרַח הַכַּלָּה בישיבת סורא שבבבל. מעניין אם אותו אבק גרם גם לעיטושים אצל העיזים שבהר מכוור... בידרמן, כדרכו, לא היה מתרגש, ומחזיר סיפור אישי שלו, כיצד, במסיבת יום ההולדת השבעים שלו, ניגנה התזמורת של ראשון לציון כל כך חזק, שמניו-יורק, לא – מלוס-אנג'לס, הרימו טלפון למשטרה בתל-אביב בתלונה על הרעש...