תָּנוּ רַבָּנַן: אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה בְּדָפְנוֹתָיו, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִיּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה. צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וְצִפּוּהוּ זָהָב, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב. נָטְלוּ אֶת צִפּוּיוֹ, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְכֵן צִלְצוּל (מְצִלְתַּיִם) הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁל נְחֹשֶׁת הָיָה, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, וְנִפְגַּם, וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדַּרְיָא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְנוּהוּ, וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב; נָטְלוּ אֶת תִּקּוּנוֹ, וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁתִּקְּנוּהוּ. (בַּבְלִי עֲרָכִין)
אָמַר רָבָא בַּר שִׁילָא, אָמַר רַב מַתָּנָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: מַגְרֵפָה הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ. עֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹצִיא עֲשָׂרָה מִינֵי זֶמֶר; נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר. בְּמַתְנִיתָא תְנָא (בברייתא נאמר), הִיא אַמָּה וְגָבוֹהַּ אַמָּה, וְקַתָּא (ידית) יוֹצֵא הֵימֶנָּה, וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ, כָּל אֶחָד מוֹצִיא מֵאָה מִינֵי זֶמֶר; נִמְצֵאת מוֹצִיאָה אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר. (בַּבְלִי עֲרָכִין י ב)
הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה, וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה, וְשִׁשָּׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת: כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְהוּא רָץ וּבָא, וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאָחִיו הַלְּוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בְּשִׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא, וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח. (בַּבְלִי תָּמִיד לג א)
מִיְּרִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה. (בַּבְלִי תָּמִיד)
האבוב, הצלצול והמגרפה הם רק שלושה ממגוון גדול של כלי נגינה, ששימשו בבית המקדש. מכלול הפעולות במקדש היה ברובו טקסי, וכך גם לכלי הנגינה היו תפקידים שונים, שליוו את הטקסים הרבים.
האבוב, הוא, ככל הנראה, החליל, המוזכר פעמים רבות גם במקרא וגם בכתבי חז"ל. המונח אבוב מתייחס לצינור כלשהו, ומכאן שמו של אותו חליל צינורי, ששימש במקדש. במסכת ערכין מזכירים כי הוא היה עשוי מקנה (שגם הוא מונח כפול משמעות) ולא ממתכת. המדרש מספר על אותו מלך שציוה לצפות את הקנה בזהב, מה שפגם בצליל הערב, שהיה לו לפני כן. הסיפור מזכיר את 'הזמיר ומלך סין', סיפור שבו המלך מצווה ליצור זמיר מזהב, אך זה מכזיב את תקוותו של המלך לשמוע את צלילו הערב של הזמיר המקורי. אגדות יודעות להפליג על כנפי הדמיון, וכך, במדרשנו זה, מייחסים חז"ל את מקורו של האבוב לימי משה רבנו. נו, שוין...
הצלצול, שהוא מעין מצלתיים, היה עשוי נחושת, ומשום מה נפגם צלילו. המדרש חוזר על המוטיב ממעשה האבוב, ומביא אומנים מאלכסנדריא (המרכז התרבותי הגדול של אז), אך התיקון שהם מנסים על הצלצול אינו משפר את צלילו. ואז מסירים את התיקון המצרי, והפלא ופלא! הצליל הערב של הצלצול חוזר להיות כשהיה בעבר.
האם המגרפה היתה כלי נגינה? מגרפה היה שמו של כלי לגריפה, ובמקרה של המקדש מדובר בגריפת הדשן מהמזבח. האם אותו כלי היה לו שימוש משני להשמעת צלילים כלשהם, או שמא היה שם, במקדש, כלי נגינה נוסף, שצורתו דמתה למגרפת הדשן של הכוהנים? התיאור של צורת הכלי אינו עושה את התמונה ברורה יותר. היו בה, במגרפה עשרה נקבים. לשם מה? האם היה זה כלי נשיפה? חז"ל מפליגים בדמיונם, ומעשרה הנקבים האלה הם מוציאים מאה, ואפילו אלף מיני צלילים שונים! כבר בתלמוד יש המעירים על מדרש זה, ואומרים שהוא גוזמה...
המדרש ממסכת תמיד מדבר גם על דרך השימוש במגרפה וגם על עוצמת הצליל שלה, מה שמביא חלק מהפרשנים לתהות האם זה היה מעין גונג ענק, שהמגרפה שלו היא, למעשה, מגרפת הדשן, בה השתמשו כפטיש להכאה על הגונג. צליל זה היה סימן לקבוצות כוהנים שונות למלא את תפקידיהם בזמנים מסוימים במקדש. על הצליל היה להישמע בכל רחבי המקדש, מה שמחזק את הסברה שמדובר במעין גונג ענק. על פי חלק מהגוזמאים המקומיים היה קולה של המגרפה נשמע עד ליריחו (גם על הקטורת של המקדש סיפרו חז"ל, שכאשר הבעירו אותה, עיזים ביריחו היו מתעטשות...).
ואנו ממתינים בהתרגשות לפתיחת הקונצרט לאבוב, צלצול ומגרפה.