מוֹנִים לַחַמָּה וּמוֹנִים לַלְּבָנָה

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שְׁמוֹת י"ב, ב'). אַתֶּם מוֹנִין לָחֳדָשִׁים, אֲבָל אוּמוֹת הָעוֹלָם מוֹנִים לַיּוֹם. אָמַר ר' אָבִין הַלֵּוִי: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, שֶׁיְּהֵא הַגָּדוֹל מוֹנֶה לְגָדוֹל, וְהַקָּטָן לְקָטָן. עֵשָׂו, שֶׁהוּא גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנָהּ הַגָּדוֹל" (בְּרֵאשִׁית כז טו), מוֹנֶה לַחַמָּה, שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל" (שָׁם א טז). יַעֲקֹב, שֶׁנִּקְרָא קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנָהּ הַקָּטָן" (שָׁם כז טו), מוֹנֶה לַקָּטָן, לַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן" (בְּרֵאשִׁית א טז). הֲוֵי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם".

ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹרְלוֹגִין, וְהָיָה מַבִּיט בּוֹ, וְהָיָה יוֹדֵעַ אֵיזוֹ שָׁעָה שֶׁל יוֹם. כִּוֵּן שֶׁעָמַד בְּנוֹ עַל פִּרְקוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, עַד עַכְשָׁו אוֹרְלוֹגִין זֶה הָיָה בְּיָדִי. מֵעַכְשָׁו מָסוּר הוּא לְךָ. כָּךְ הקב"ה הָיָה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים וּמְעַבֵּר שָׁנִים. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו חֶשְׁבּוֹנָן שֶׁל חֳדָשִׁים וְשֶׁל שָׁנִים בְּיָדִי. מִכָּאן וְאֵילָךְ הֲרֵי הֵן מְסוּרִין לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם".

תנחומא בובר

חוסר ההתאמה בין מנין ימות השנה על פי השמש לבין מניינם על פי הירח היה מוכר לחכמי המשנה והתלמוד. על פי רוב החוקרים, נהגו בישראל של תקופת בית ראשון לחשב על פי הלוח השמשי, שבו 364 ימים בכל שנה. טקסטים מהמגילות שנמצאו בים המלח, שזמנם תקופת בית שני, מפרטים את החלוקה המדויקת של שנת השמש לשבועות, לרבעונים ולחודשים, וכל אלה על פי שנת השמש. שיטה זו, שהיתה מקודשת על כוהני בית צדוק במקדש, אותגרה בתקופה החשמונאית על ידי השיטה של לוח הירח, וכוהני בית צדוק נאבקו בה עד שנכנעו והודרו מהשליטה במקדש ובלוח השנה.

השיטה הירחית היתה מקובלת בעולם העתיק בתרבויות רבות. לוח שנה השמשי, שככל הנראה, היה המקובל בישראל המקראית ובתחילת תקופת בית שני, נשמר בה עד שנת 175 לפנה"ס, אז כבש המלך אנטיוכוס אפיפנס את ירושלים וכפה את לוח השנה הסלווקי-יווני, שהיה לוח ירח. כאשר החשמונאים כבשו מחדש את בית המקדש הם לא שבו אל לוח השמש. חז"ל המשיכו עם לוח הירח. מאוחר יותר הוסיפו את השינויים, שיאפשרו התאמת הלוח הירחי לשמשי, על ידי עיבור השנה פעם ב-3 או 4 שנים.

אומות העולם, לעומת זאת, הלכו בכיוון ההפוך. בשנת 45 לפנה"ס שינה יוליוס קיסר את לוח השנה הרומי מהלוח הירחי שהיה נהוג בתקופתו ללוח שנה שמשי, המתאים לעונות השנה, ואינו דורש תיקונים והוספות (להוציא יום אחד נוסף, אחת לארבע שנים).

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" משְׁמוֹת י"ב, ב' מתפרש על ידי חז"ל כמסירת האחריות לחישוב החודשים לעם ישראל, וכהנחיה להשתית את לוח השנה על החודש הירחי ולא על שנת השמש. המדרש אף מוסיף הסבר משלו להבדל בינינו לאומות העולם: עם ישראל, הוא יעקב, נחשב 'קטן', ועל כן הלוח שלו מבוסס על המאור הקטן, הלא הוא הירח. אומות העולם, ובראשן האימפריה הרומית, היא עשיו, שנחשב לתאום ה'גדול', לוח השנה שלהן מבוסס על המאור הגדול, היא השמש.