"וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג'). מְלַמֵּד שֶׁהוֹסִיף אָדָם עַל צִוּוּי שֶׁל הקב"ה, וְהוֹסִיף עַל אִשְׁתּוֹ לְהַזְהִירָהּ אֲפִלּוּ בִּנְגִיעָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "אַל תּוֹסִיף עַל דְּבָרָיו" (מִשְׁלֵי ל ו), שֶׁעַל דָּבָר זֶה מָצָא נָחָשׁ פִּתְחוֹן פֶּה, וְאָמַר לְחַוָּה: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" (שם), וְהָלַךְ נָחָשׁ אֶל הָאִילָן וְהִרְתִּיעוֹ, וְאָמַר לָה (לחוה): כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי לֹא מֵת בִּנְגִיעָה, כָּךְ אַתֶּם לֹא תְּמֻתוּן בַּאֲכִילַת פֵּרוֹתַי.
מדרש אגדה לספר בראשית
המדרש מתייחס לסיפור האכילה מעץ הדעת בבראשית ב' ובבראשית ג':
וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת!
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.
האם מי שערך את הנוסח של פרקים ב' ו-ג' בבראשית היה מודע להבדל הקטן בנוסחים של דבר אלוהים, זה שמיוחס לאלוהים בפרק ב', ומה שציטט אדם בדבריו לחוה בפרק ג'? חז"ל בונים את המדרש שלהם על ההנחה, שלכל מילה בסיפור יש משמעות. טענתם היא, שאדם הוסיף על דברי אלוהים את האיסור לגעת בעץ הדעת, בעוד שכל מה שאמר אלוהים היה שאסור לאכול מפריו. אם האדם עשה זאת במודע (וזו רק אפשרות אחת להבין את ההבדל), עלינו לחפש את המניע לכך.
יתכן שהאדם חשש כל כך מהפיתוי של פירות עץ הדעת, שמצא לנכון לנסות להפחיד את חוה, ולאסור עליה אפילו לגעת בעץ. זה קורה לפעמים עם איסור, שמרוב פחד אנו מרחיבים אותו מעבר לאיסור המקורי. כך מוותרים אנשים על אכילת כל בשר, מתוך חשש לאכילת בשר לא כשר. כך מוותרים אנשים על נהיגה במכונית, כאשר ההיגיון אומר, שדי בחזרה לנהיגה במהירות המותרת. כך אוסרים הורים דאגניים על ילדיהם לצאת החוצה מהבית, במקום להסביר להם במפורט אילו פעולות בחוץ אסורות עליהם. כך הולכים חלק מהחרדים ומחמירים את איסורי הצניעות שבתורה מעבר לכוונתם המקורית, אם מתוך חשש להפקרות, אם מתוך רצון להיות 'יותר צדיקים מהאפיפיור' (עוד ביטוי שימושי).
הפסוק מִמִּשְׁלֵי, שחז"ל אוחזים בו כתומך לדעתם, השוללת הרחבת איסורים מיותרת, הוא:
כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ. אַל תּוֹסֵף עַל דְּבָרָיו, פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.
הפסוק ממשלי אינו מדבר על איסורים דווקא, אלא על קיום מצוות האל, בלי להוסיף על דבריו. אמרותיו של אלוהים הן צרופות, מזוקקות ומדויקות, וכל שינוי שנעשה בהן יביא את אלוהים לנזוף בנו.
המדרש שלפנינו מצביע על אחד החסרונות של אותו 'טלפון שבור' של דברי האל. הנחש הערום מצא באותה תוספת תמימה שהוסיף אדם 'פתחון פה' – ביטוי ציורי מאד, המשמש אותנו עד היום כמין תירוץ לעשות משהו בניגוד למה שציוו אותנו, או הזדמנות להביע התנגדות למה שנאמר לנו.
במכילתא לפרשת יתרו נאמר: 'ולפיכך נתבעו אומות העולם כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה, לומר: אילו נתבענו, כבר קיבלנו עלינו... מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר: לפי שניתנה בארצו, לפיכך לא קבלנו.'.
הנחש, על פי המדרש שלנו, מצא באותה תוספת תמימה של האדם פתחון פה להציג טיעון שיכריע את חששותיה של חוה. אם אמר אלוהים 'לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן' (מה שלא אמר בדיוק, כידוע לנו מפרק ב'), ייגע הנחש בעץ, ויוכיח לחוה, שדבר לא ארע לו, ומכאן יש להניח, שגם אם תאכל חוה מפרי העץ, לא תמות. זהו אותו פתחון פה, שמצא הנחש בתוספת המיותרת של דברי אדם, וכך הצליח לשכנע את חוה לטעום מפרי עץ הדעת.