וּכְבָר הוֹרוּנוּ חֲזַ"ל, שֶׁלֹּא בָּרָא הקב"ה אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא בִּכְדֵי לְהַנּוֹת לְנִבְרָאָיו. וְכָאן אָנוּ צְרִיכִים לְהָשִׂים אֶת עֵינֵינוּ וְכָל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, כִּי הוּא סוֹף הַכַּוָּנָה וְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל בְּרִיאַת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן, כֵּיוָן שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת הַבְּרִיאָה הָיְתָה בִּכְדֵי לְהַנּוֹת לְנִבְרָאָיו, הֲרֵי הֶכְרֵחַ הוּא, שֶׁבָּרָא בַּנְּשָׁמוֹת מִדַּת רָצוֹן גָּדוֹל עַד מְאֹד, לְקַבֵּל אֶת אֲשֶׁר חָשַׁב לִתֵּן לָהֶן, שֶׁהֲרֵי מִדַּת גָּדְלוֹ שֶׁל כָּל תַּעֲנוּג וְכָל הֲנָאָה, מְדוּדָה בְּמִדַּת גָּדְלוֹ שֶׁל הָרָצוֹן לְקַבֵּל אוֹתוֹ. עַד שֶׁכָּל שֶׁהָרָצוֹן לְקַבֵּל גָּדוֹל יוֹתֵר, הִנֵּה בַּשִּׁעוּר הַזֶּה מִדַּת הַתַּעֲנוּג גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר. וְכָל שֶׁהָרָצוֹן לְקַבְּלוֹ פָּחוֹת יוֹתֵר, הֲרֵי בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה נִפְחַת שִׁעוּר הַתַּעֲנוּג מֵהַקַּבָּלָה. הֲרֵי שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת הַבְּרִיאָה בְּעַצְמָהּ, מְחַיֶּבֶת בְּהֶכְרֵחַ לִבְרֹא בַּנְּשָׁמוֹת רָצוֹן לְקַבֵּל בְּשִׁעוּר מֻפְרָז בְּיוֹתֵר, הַמַּתְאִים לְמִדַּת הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל, שֶׁכָּל יְכָלְתּוֹ חָשַׁב לְעַנֵּג אֶת הַנְּשָׁמוֹת. כִּי הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל וְהָרָצוֹן לְקַבֵּל הַגָּדוֹל עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד.
הקדמות לחכמת האמת – ספר הזוהר, הרב אשלג
קצר ומעורר מחשבה! דברים שכתב הרב אשלג, מחכמי הקבלה הנערצים של המחצית הראשונה של המאה העשרים בתוך ההקדמה לפירוש 'הסולם' לספר הזוהר.
מיהם אותם חז"ל, שעל דבריהם מבסס בעל הסולם את הרעיון, שהקב"ה ברא את העולם כדי להנות לנבראיו?
בכתבי האר"י מן המאה ה-16 מצאנו: כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם כְּדֵי לְהֵיטִיב לִבְרוּאָיו וְיַכִּירוּ גְּדֻלָּתוֹ וְיִזְכּוּ לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה לְמַעְלָה לְהִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרֵךְ...
והשל"ה הקדוש (המאות ה-16-17) כותב: הִנֵּה, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָחִיד בָּרָא עוֹלָמוֹ הוּא לְבַדּוֹ, וְלֹא לְצָרְכּוֹ - רַק לְהַנּוֹת בָּהֶם הַבְּרִיּוֹת.
רמח"ל (המאה ה-18) ממשיך באותו כיוון: הִנֵּה הַתַּכְלִית בַּבְּרִיאָה הָיָה לְהֵטִיב מִטּוּבוֹ יִתְבָּרַךְ לְזוּלָתוֹ.
שלושה חכמים אלה, שהקדימו את זמנו של בעל הסולם, עסקו בקבלה, וכתביהם, יש להניח, היו מוכרים לו היטב.
מהי משמעות דברים אלה? אם העולם נברא כדי להנות את ברואיו, ובכלל זה האדם, הרי שחיים של הנאה מכל הטוב, שהעולם מציע לנו, אינם הפקרות או השתמטות מחובה. חובותינו כבני אדם אינם מוזכרים בקטע זה. החיים טובים, ואפשר אפילו לומר, שאם אנו מתנזרים מהנאותיהם, אנו מחמיצים גם את יעודנו שלנו כברואי עולם.
הרעיון הנוסף, שגם הוא מעניין במיוחד, קושר את היכולת ליהנות מטובו של העולם עם תכונת הרצון שיש בנו או שאין בנו. רצון בא לידי ביטוי באופנים שונים – בתשוקה להנאות הגוף והחושים, בתשוקה לקרבה אנושית ולאהבה, ביצר לדעת ובדחף יצירה. ובזאת נבדלים בני אדם אלה מאלה. יש בהם, שהרצון שלהם חזק, פעיל, והוא דוחף אותם להיפתח אל העולם ואל ההזדמנויות שהחיים מעניקים להם. אחרים – רצונם חלש, גם אם לא נולדו כאלה, ונסיבות החיים דיכאו בהם את הרצון, והם נסגרים מפני העולם, מתקשים ליזום, ומחמיצים פעם אחר פעם את ההזדמנות לחיות בהנאה.
בעל הסולם אומר, וזה נשמע הגיוני מאד, שככל שהרצון גדול יותר – הנאת החיים גדולה יותר. מה שהוא אינו מציע כאן היא דרך להבריא את הרצון ולחזק אותו. תורות חינוך מתקדמות מתלבטות בשאלה זו, הנוגעת בסיכוי של האדם הצעיר לצאת אל החיים, כשהוא מצויד ברצון חזק ובריא.