מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן, הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל (צְדָקָה). וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל, וְנוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶצָּרִיךְ לַבִּרְיוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִיטּוֹל, וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶיְּפַרְנֵס לַאֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּײ֨, וְהָיָה ײ֨ מִבְטָחוֹ". וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִיגֵּר וְלֹא סוֹמָא וְלֹא פִיסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאֶחָד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם.
משנה פאה
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נִכְנְסוּ לִטְבֹּל בְּבֵית הַמֶּרְחָץ שֶׁל טְבֶרְיָה. פָּגַשׁ בָּהֶם אָדָם מִסְכֵּן. אָמַר לָהֶם: זְכוּ בִּי (תְּנוּ לִי צְדָקָה)! אָמְרוּ לוֹ: נִתֵּן לְךָ כְּשֶׁנַּחֲזֹר. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, מְצָאוּהוּ מֵת. אָמְרוּ: הוֹאִיל וְלָא זָכִינוּ בּוֹ בְּחַיָּיו, נְטַפֵּל בּוֹ בְּמִיתָתוֹ. כַּאֲשֶׁר טִפְּלוּ בּוֹ (הֱכִינוּהוּ לִקְבוּרָה) מָצְאוּ כִּיס דִּינָרִים תָּלוּי עַל גּוּפוֹ. אָמְרוּ: זֶה שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צְרִיכִים אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁאִלּוּלֵי הָרַמָּאִים שֶׁבָּהֶם, הָיָה אֶחָד תּוֹבֵעַ צְדָקָה מִן הָאָדָם, וְאִם לֹא הָיָה נוֹתֵן לוֹ, מִיָּד נֶעֱנַשׁ.
ירושלמי פאה
המציאות של מתן צדקה וקבלת צדקה היא כל כך מורכבת, עדינה, ומרכיבים שונים שלה הם עלומים, שקשה לקבוע הלכות לגבי כל מצב אפשרי. החכמים, המוזכרים במדרש שלפנינו, בחרו להשאיר את השיפוט לגבי מקרים כאלה לידי שמים, כלומר – הם אינם מציעים סנקציות קבועות לכל מצב. הדבר ניכר מִנֹּסַח הדברים.
מִשְׁנָה קודמת דיברה על סף של מאתים זוז, שמי שיש לו יותר מכך – אינו זכאי לקבל לקט, שכחה ופאה, ואף לא מעשר עני. הסוגיה שלפנינו מתייחסת לחלק מרכושו של אדם עני, המושקע במסחר ובעסקים שונים. לדוגמה: אדם השקיע חמישים זוז ושילם לסוחר, שייקח את כספו לארצות רחוקות, יקנה בו סחורות, כדי לשוב ארצה ולהרוויח רווח נאה ממכירתם כאן. אומרים חכמים כאן, כי מי שעשה זאת, לבטח מצפה להתעשר מהעסקה, וגם אם ברגע זה אין לו מאתיים זוז ברשותו, אין הוא זכאי ליהנות מצדקה.
האם כל עני, הבא אל קופת הקהילה ומבקש סיוע כספי, יידרש ל'הצהרת הון' מדוקדקת? ברור להם, לחכמים, שברוב המקרים לא יכולה להתקיים חקירה שכזאת, והגבאים הממונים על קופת הקהילה נותנים אמון במבקש. ובכן, יש אנשים, שֶׁמֵפֵרִים את האמון הזה, ולכך נועדה האמירה: 'וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל, וְנוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶצָּרִיךְ לַבִּרְיוֹת'. מי שאינו זכאי, על פי הנימוקים המועלים כאן, אך בא בכל זאת אל פרנסי הקהילה, ונוטל מה שלא מגיע לו – הוא ייענש מידי שמיים. עונשו מידי האל יהיה, שעוד בחייו הוא יגיע לדרגת עוני כזאת, שתהפוך אותו לנזקק לצדקה. אם כן, במקום לנסח שאלוני חקירה קפדניים, במקום להשפיל את העני ולתבוע ממנו הוכחות למצבו הקשה, מעבירים חז"ל את האחריות לענישת האיש לידי שמיים.
האמירה, הבאה מיד אחרי כן, תמוהה למקרא ראשון: 'וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִיטּוֹל, וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶיְּפַרְנֵס לַאֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ'. ישנם עניים, שאינם מוכנים לקחת צדקה, גם אם מגיע להם על פי הסטנדרטים של המשנה. מה חטאם? יש שיאמרו, כי אנשים אלה, מתוך צדיקות מופלגת או מתוך בושה, מסכנים את חייהם של כל בני ביתם, התלויים בהם. אחרים יאמרו, כי מנהגי מתן הצדקה הם סימן לחברה בריאה ומוסרית, וכי העני הלוקח צדקה כשמגיע לו מזכה גם את הנותן הנדיב במצווה וגם את החברה כולה. 'עונשם' מידי שמיים אינו, למעשה, עונש. אלוהים ידאג לכך, שבעתיד ישתפר מצבם כל כך, עד שיתחילו לחוש חובה לתת צדקה. אולי אז יבינו עד כמה הצדקה חשובה גם לנותן וגם לחברה.
וישנה צדקה, הניתנת לבעלי מום, שבשל מצבם הגופני הם מתקשים להתפרנס. בימינו מדובר בתקציבי רווחה לגיטימיים, שהממשלה מחויבת בהם. וכאז כן כיום, ישנם אנשים, המנסים לקבל סטטוס של נכה, כדי לקבל את הכסף הזה מקופת הקהילה, גם אם, למעשה, לא מגיע להם. על שכאלה אומרים חז"ל, שהם ייענשו מידי שמיים בכך, שבעתיד הם יהפכו לבעלי מום 'על אמת'.
הסיפור מהירושלמי ממחיש לנו היטב כמה מורכבת היא התמונה של ההזדקקות לצדקה. חכמים פוגשים בכניסה לבית המרחץ אדם, הנראה מסכן מאד, והוא אומר להם: 'זכו עמי', כלומר - תנו לי צדקה, ובזאת תזכו במצווה. הם מבטיחים לו, שיתנו לו כשייצאו מבית המרחץ. בצאתם הם מגלים שהאיש השיב נשמתו לבורא, וגופתו מוטלת בפתח בית המרחץ. האם כָּשְׁלוּ החכמים בקיום מצוות הצדקה, כשנתנו לו, לעני, לחכות להם עד שיואילו הם בטובם לצאת מבית המרחץ? אולי מת האיש מרעב, והם אשמים במותו? מתוך רגשות אשמה ומבוכה אלה מחליטים החכמים לעשות מצווה גדולה 'בִּמְקוֹם', לטפל בקבורתו. האיש, קרוב לודאי, ערירי, ואין מישהו אחר, שיטפל בכך.
הטוויסט בעלילה לא מאחר לבוא. תוך טיפול בגופת האיש, הם מגלים שקיק עם דינרים יקרי ערך תלוי על צוארו. במקום לכעוס על האיש, שניסה לרמותם, הם אומרים דבר מופלא: 'צְרִיכִים אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁאִלּוּלֵי הָרַמָּאִים שֶׁבָּהֶם, הָיָה אֶחָד תּוֹבֵעַ צְדָקָה מִן הָאָדָם, וְאִם לֹא הָיָה נוֹתֵן לוֹ, מִיָּד נֶעֱנַשׁ'. למה הכוונה? ננסה לומר זאת במילים שלנו: טוב שיש רמאים כאלה. לו היה המצב אחר, ואיש לא היה מתחזה לעני, הרי שעל עבירה כמו זאת שעברנו, כאשר עיכבנו את מתן הצדקה לאיש, היינו נענשים מיד! אם כן, דוקא בזכות המצב העמום הזה, כאשר יש אנשים הלוקחים צדקה שאינה מגיעה להם, ואנשים אחרים מסרבים לפנות לקבל צדקה, גם אם מצבם בכי רע, דוקא בזכות זה יכולים אנו להשאיר את השיפוט הסופי בעניין המוסרי המורכב הזה לידי שמים, ואין לנו לצפות ל'שיפוט מהיר'. האל יעשה את שלו בדרכו הוא.