לפנינו מקבץ אגדות מתקופת המצור הרומאי הכבד על ירושלים. מחסני המזון נשרפו על ידי הקנאים, מה שהחמיר מאד את המצב. הרעב הנורא, שהכביד על יושבי העיר, היה נחלת הכל, ועד לעשירי העיר הגיע. סיפור המצור היה, כמובן, אוסף של סיפורים אישיים רבים, ומתוכם נבנה סיפור זה וגובש בכמה אגדות ידועות, שקשה לדעת איזו מהן אותנטית ממש.
כְּלִי מָלֵא דִּינָרֵי זָהָב הִכְנִיסָה לוֹ מַרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עַל שֶׁמִּנָּה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא לִכְהֻנָּה גְּדוֹלָה.
בבלי יבמות
בית בייתוס היה בית עשיר ומכובד בירושלים, קרובים לכהונה ולשררה. הזרם הפרושי ראה בהם ובצדוקים יריבים רוחניים ופוליטיים, והרבה לדבר בגנותם. מדרש קצר זה ממקם את מרתא בת בייתוס בתקופתו של המלך אלכסנדר ינאי, בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה. המדרש הבא ממקם את מרתא בת בייתוס בתקופת המצור על ירושלים, במאה הראשונה לספירה. כיצד מתיישבים הדברים? או שהיו בבית בייתוס שתי נשים בשם מרתא, או שהמדרש הראשון שוגה בשם המלך, וכוונתו למלך אגריפס, שמלך בשלהי תקופת בית שני. דמותה של מרתא התגבשה במסורת החז"לית כדמות המייצגת עושר וניתוק מצרכי העם, ועל כן אין זה משנה אם היתה מרתא אחת, או שמא מדובר בשתיים.
המדרש הראשון ממחיש יפה את הפגע החברתי החמור, הקרוי בימינו 'יחסי הון-שלטון'. מרתא מצ'פרת את המלך בכסף רב כתמורה למינוי שמינה את יהושע בן גמלא לכוהן גדול. נשמע מוכר, לא כן?
עוצמתם של בתי העשירים בירושלים הלכה והתפוגגה כאשר הוטל המצור הרומאי על ירושלים. המדרש השני מספר על גורלה של מרתא בזמן המצור הכבד על ירושלים, לאחר שריפת מחסני המזון על ידי הקנאים, כשהרעב הולך ומתפשט בעיר, ולבסוף מגיע עד לבתי העשירים. מרתא אינה מפגינה תושיה במצב המיוחד כל כך של המצור, כשאזלו מצרכי המזון בעיר. היא שולחת את השליח לקנות מזון מסוים, ועד שהוא מגיע לשוק – אותו מזון אוזל. גם השליח אינו רב-תושיה. במקום להשתמש בכסף שבידיו לקניית מזון אחר, הוא שב לקבל הוראה חדשה ממרתא. וכך מאבדים השניים עוד ועוד הזדמנות, עד שאפילו קמח שעורים, מזון לעניים או לבהמות, כבר אינו בנמצא. מרתא יוצאת ברגלים יחפות אל השוק לחפש בעצמה מזון. היא, ככל הנראה, כבר רעבה מאד. היא דורכת על גללי הבהמות של השוק, ומתה. האם החליקה ונחבט ראשה? האם מותה נגרם מהאיסטניסות שלה? אין לדעת.
מַרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס עֲשִׁירָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיְתָה. שָׁלְחָה אֶת שְׁלִיחָהּ וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא לִי סֹלֶת. עַד שֶׁהָלַךְ, נִמְכְּרָה. בָּא וְאָמַר לָהּ: סֹלֶת אֵין, קֶמַח יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא לִי. עַד שֶׁהָלַךְ, נִמְכַּר. בָּא וְאָמַר לָהּ: קֶמַח אֵין, סֻבִּין יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא לִי. עַד שֶׁהָלַךְ, נִמְכַּר. בָּא וְאָמַר לָהּ: סֻבִּין אֵין, קֶמַח שְׂעוֹרִים יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא לִי. עַד שֶׁהָלַךְ, נִמְכַּר. הָיְתָה חֲלוּצַת נַעַל, אָמְרָה: אֵצֵא וְאֶרְאֶה אִם אֶמְצָא דָּבָר לֶאֱכוֹל. הִתְיַשֵּׁב לָהּ גְּלָל בְּרַגְלָהּ וּמֵתָה. קָרָא עָלֶיהָ ר' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: 'הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ' (דברים כח). יֵשׁ אוֹמְרִים: גְּרוֹגָרוֹת שֶׁל ר' צָדוֹק אָכְלָה, וְנֶאֶנְסָה וּמֵתָה... כַּאֲשֶׁר הָיְתָה עוֹמֶדֶת לָמוּת, הוֹצִיאָה אֶת כֹּל כַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ, זָרְקָה אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, וְאָמְרָה: זֶה לָמָּה אֲנִי צְרִיכָה? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: 'כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ'.
בבלי גיטין
בהמשך המדרש מופיעה דמות נוספת, ר' צדוק. ר' צדוק חזה את החורבן שנים רבות לפני התרחשותו, והוא ישב בתענית כדי לנסות לקרוע את רוע הגזרה. הצום שלו היה כל כך אינטנסיבי, שגופו נראה ממש שקוף. לאחר החורבן ניסו להשיבו לחיים בריאים ולהאכילו, וכל מה שהיה מסוגל לעשות, היה למצוץ גרוגרות (דבלי תאנים) ולהשליך את החלק המוצק שבהן. סיפור המעשה על בת העשירים מרתא מנסה לקשור את מותה עם סיפורו של ר' צדוק. מה שהיא מצאה לבסוף לאכול, מה שהביא למותה, היו אותן גרוגרות שמצץ ר' צדוק והשליך...
ר' צָדוֹק יָשַׁב אַרְבָּעִים שָׁנִים בַּתַּעֲנִית, שֶׁלֹּא תֶּחֱרַב יְרוּשָׁלַיִם. כַּאֲשֶׁר הָיָה אוֹכֵל דָּבָר הָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ. וְכַאֲשֶׁר הָיָה מַבְרִיא [אוֹכֵל לְהַבְרָאָה] הָיוּ מְבִיאִים לוֹ גְּרוֹגָרוֹת וְהָיָה מוֹצֵץ אֶת מֵימֵיהֶן וְזוֹרֵק אוֹתָן.
בבלי גיטין
מדרש מאיכה רבה מביא גרסה נוספת למותה של מרתא. היא נתפסה על ידי הרומאים לאחר שהובקעה ירושלים, ונגררה אל מותה אחרי שקשרוה לזנבות הסוסים, והריצו אותם ברחובות העיר החרבה. אל סיפור טרגי זה קושרים חז"ל את הפסוק מאוסף הקללות הגדול ביותר בתורה, מספר דברים.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא רָאִיתִי שֶׁקָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ אַחֲרֵי זַנְבוֹת הַסּוּסִים, וְהָיוּ מְרִיצִין בָּהּ, וְקָרָאתִי עָלֶיהָ הַפָּסוּק הַזֶּה "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ" (דברים כח)
איכה רבה
ר' צדוק היה אחד מאותם חכמים, שרבן יוחנן בן זכאי ביקש מהרומאים להצילו, שכן עתיד עוד נכון לו במרכז החדש ביבנה. במסכת כתובות מופיע סיפור נוסף על רבן יוחנן בן זכאי ועל אישה המלקטת ברעבונה שעורים מבין גללי הסוסים שברחוב. הפעם אין זאת מרתא בת בייתוס, כי אם בתו של עשיר אחר מעשירי ירושלים, נקדימון בן גוריון.
מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו לִלְמֹד מִמֶּנּוּ. רְאֵה רִיבָה (אִשָּׁה צְעִירָה) אַחַת, שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גְּלָלֵי בְּהֶמְתָן שֶׁל עַרְבִיִּים, שֶׁכָּל כָּךְ הָיְתָה עֲנִיָּה וּרְעֵבָה, שֶׁהָיְתָה מִתְפַּרְנֶסֶת מֵהַשְּׂעוֹרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ בְּתוֹךְ גְּלָלֵי הַבְּהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ, נִתְעַטְּפָה בְּשַׂעֲרָה, שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ דָּבָר אַחֵר לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ, וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי! אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? שֶׁהָיָה בָּרוּר שֶׁהִיא מַכִּירָה אוֹתוֹ, אֲבָל הוּא לֹא הִכִּירָהּ. אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ לְהֵיכָן הָלַךְ?
בבלי כתובות