אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר ר' יוֹנָתָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעֲתָרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (מִשְׁלֵי כז, ו)? טוֹבָה קְלָלָה, שֶׁקִּלֵּל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל, יוֹתֵר מִבְּרָכָה, שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע.
אֲחִיָּה הַשִּׁלֹנִי קִלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מְלָכִים א' יד, טו), וְצַד הַבְּרָכָה שֶׁבּוֹ — מָה קָנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, וְהַמַּיִם מַשְׁקִים אוֹתוֹ תָּמִיד, וְגִזְעוֹ מַחֲלִיף, שֶׁאִם קוֹצְצִים אוֹתוֹ, הוּא חוֹזֵר וּמְגַדֵּל גֶּזַע חָדָשׁ, וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, וַאֲפִלּוּ כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ שֶׁיֵּעָקֵר, אֶלָּא הוּא הוֹלֵךְ וּבָא עִמָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁדּוֹמְמוּ הָרוּחוֹת, עָמַד קָנֶה בִּמְקוֹמוֹ.
אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז. מָה אֶרֶז זֶה אֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, וְשָׁרָשָׁיו מוּעָטִין לְפִי גָּדְלוֹ, וְאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, שֶׁאִם נֶחְתַּךְ אֵינוֹ צוֹמֵחַ עוֹד, וַאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁבָה בּוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית, מִיָּד עוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִטּוֹל מִמֶּנּוּ קֻלְמוֹס לִכְתֹּב מִמֶּנּוּ סִפְרֵי תוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְאִם כֵּן יָפָה קִלְלָתוֹ שֶׁל אֲחִיָּה מִבִּרְכַּת בִּלְעָם...
... נִכְנַס ר' אֶלְעָזָר בֶּן ר' שִׁמְעוֹן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה, וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ גּוֹרֶמֶת לוֹ לָאָדָם לַחֲטוֹא. וּלְפִיכָךְ, לְפִי שֶׁהַקָּנֶה רַךְ וְכָנוּעַ, זָכָה קָנָה לִטֹּל הֵימֶנָּה קֻלְמוֹס לִכְתֹּב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת.
בבלי תענית
מהי משמעות הפסוק ממשלי "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעֲתָרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא"? על פי פרשנות מסורתית (מצודת דוד) - האוהב הפוצע לאהובו למען יישר לכת, הנה הפצעים הם נאמנים המה, כי עשו שליחותם, והועילו לזה, כי בעבורם ייטיב דרכו; אבל מן השונא אפילו הנשיקות מרובות המה, הנם למשא, הואיל ואין בהם תועלת.
המדרש, כדרכו, מרחיב הרבה מעבר לשדה הסמנטי של אוהב ושונא. המדרש מביט בתופעה המפתיעה מעט, שבניגוד לצפוי הפצעים שפצע אותנו אוהבנו, שרצה להחזירנו למוטב, עדיפים לנו בהרבה על נשיקותיו של מי שבאמת שונא אותנו, וכל כולו צביעות, ואולי אפילו מזימות. ברוח זו לוקח אותנו המדרש אל מי שלכאורה ברך את עם ישראל, אך נמצא מקלל, ואל מי שלכאורה קילל את עם ישראל, אך נמצא מברך.
אחיה השילוני מנבא רעות לירבעם בן נבט ולמלכותו, ואלה חלק מדבריו המסופרים במלכים א' פרק י"ד, דברים הנאמרים לאשת ירבעם:
טו וְהִכָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם, וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר, יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת יְהוָה.
אותו קנה, הנסחף פעמים רבות במי הנהר, מסמל את תלישותם של בני ממלכת ישראל, שאלוהים יסחוף אותם לגלות כמו שהקנה נסחף במי הנהר.
מה אומרים חז"ל? קללתו של אחיה השילוני תתברר בסופו של דבר כברכה, שכן הקנה יושב על מים, שורשיו יונקים מים, הוא גמיש ומתכופף כאשר רוח חזקה נושבת עליו, וגם אם ייסחף במי הנהר, הוא יכול להיקלט על גדה במורד הנהר, להכות שורש ולשרוד. כך יקרה גם לבני ישראל. אמנם הם יצטרכו להרכין גוום ולשאת גזרות והגליות, אבל כושר ההישרדות שלהם, המבוסס על גמישות, נכונות להתכופף מפני נוגשים והיכולת להיקלט במקומות חדשים – הם שיבטיחו את שרידותו של העם.
בלעם נקרא על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל, אך אלוהים הופך את הקערה על פיה וגורם לו לשאת ברכה לבני ישראל. וכך מברך בלעם את בני ישראל בספר במדבר פרק כ"ג:
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב ... לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ ... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם, וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע, שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ? מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".
בין כל הסופרלטיבים המוצמדים לעמנו הנבחר, מציין בלעם גם את הארז. חז"ל פחות מזדהים עם הדימוי הזה. הוא אינו מתאים כל כך למצבו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, והם מנסים להסביר מדוע.
הארז אינו גדל על מים רבים דוקא, כי אם בהר. אמנם גבוה הוא וחזק, אך שורשיו מועטים ביחס לגודלו. דוקא בשל קשיחותו ורום קומתו, הוא חסר את הגמישות, ואינו יכול להתכופף כאשר רוחות חזקות מנשבות בכיוונו. עוצמתו מחזיקה מעמד עד שמגיעה רוח מכיוון מסוים, רוח החושפת את נקודת התורפה ביציבות שלו, ואז נהפך הארז הענק על פניו. אם נעקר משורשיו, לא יצליח לגדל במהירות שורשים חדשים, שיחליפו אותם. אם כרתה הרוח את גזעו, לא יצמיח הארז גזע חדש. יש הבדל גדול בין קשיות החומר לבין יכולת ההתנגדות שלו לשבירה, ועל כך תעיד יותר מכל הזכוכית.
אמנם הארז משמש כחומר בנייה משובח, ממנו נהנים עשירי הארץ הבונים בו את ארמונותיהם ומקדשיהם, אבל גם לקנה יש תועלת רבה, והיא קולמוסי הכתיבה הנעשים ממנו, והם משרתים את סופרי הסת"ם, מה שמקנה לו, לקנה, אפילו ערך של קדושה.
דרשתו הקצרה של ר' אֶלְעָזָר בֶּן ר' שִׁמְעוֹן, החותמת את הקטע, נלקחה ממדרש סמוך, המספר על אותו רבי, שלמד את הלקח שלו מאחד מפשוטי העם, והלקח הוא, בשתי מילים: הצנע לכת. הגאוה, אותה הפגין ר' אלעזר כלפי איש מכוער שפגש בדרך, זו המשולה לגאוותו של הארז, סיבכה אותו בהפניית עורף מצד הקהילה של אותו איש, ורק לאחר שבלע את גאוותו, וביקש את סליחתו של האיש, דוגמת הקנה, המתכופף בפני הרוח, נסלח לו עוונו. ר' אלעזר אומר כי 'גַּסּוּת הָרוּחַ גּוֹרֶמֶת לוֹ לָאָדָם לַחֲטוֹא', ואנו נוסיף רישא לאמירה הזאת, ונאמר שהגאווה גורמת לו לאדם שיהיה גס רוח.