"וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם" (בְּרֵאשִׁית ו ז). מַהוּ 'אֶמְחֶה'? אֶכְרוֹת, אַשְׁמִיד, אֶהֱרֹג, אַאֲבִיד, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶמְחֶה. אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה: הָעֶלְיוֹנִים מַיִם בַּמַּיִם, וְהַתַּחְתּוֹנִים עָפָר וָאֵפֶר, וּמָה עִסְקָן שֶׁל מַיִם? יוֹרְדִין עַל הֶעָפָר וּמְמַחִין. אָמַר הקב"ה: הוֹאִיל וּמָרְדוּ בִּי הֶעָפָר, הֲרֵינִי מוֹרִיד עָלָיו מַיִם, וּמְמַחֶה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה".
תנחומא בובר
בתיאור החלטתו של אלוהים להביא מבול על הארץ משתמש הסופר המקראי במילה מיוחדת לתיאור פעולת ההשמדה - 'אֶמְחֶה'. חז"ל שואלים מדוע להשתמש במילה נדירה זו במקום במילים בסיסיות יותר כמו: אֶכְרוֹת, אַשְׁמִיד, אֶהֱרֹג, אַאֲבִיד. האם למילה 'אֶמְחֶה' יש משמעות ספציפית, מיוחדת, המתאימה לענין המדובר?
ר' ברכיה מסביר בפשטות: 'העליונים', כלומר הישות השמימית, הם מים במים. על פי הסיפור המקראי של בריאת העולם, יש להבחין בין המים העליונים (בלשון המקרא: המים אשר מעל לרקיע) לבין "המים התחתונים". אלוהים הבדיל בין מים למים ביום השני מששת ימי בראשית. 'התחתונים' הם עפר ואפר – זו הישות החומרית השכיחה ביותר על פני האדמה. למים יש תכונה, שהם יכולים לרדת על העפר ולמחות אותו, כלומר לשטוף אותו כליל מהמקום בו הוא נמצא. התחתונים, המשולים לעפר, אלה בני האדם שעל פני האדמה. הם מרדו באלוהים, ועל כן יוריד האלוהים מים משמיים למחות את התחתונים.
המדרש אינו מזכיר זאת, אבל ישנו טקס, המתואר בתורה בפרוטרוט, שבו מים ועפר מוחים כתב. זהו טקס הסוטה, המופיע בפרק ה' בספר במדבר:
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה, וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה, וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה, וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן... וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם... כג וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר; וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים.
במדבר ה'
אישה, הנחשדת על ידי בעלה בניאוף, מובאת אל הכוהן, והוא מבצע את הטקס הבא: הוא נוטל מים קדושים בתוך כלי חרס, ומערבב בהם עפר מקרקע המשכן. הוא כותב אלות (קללות) על ספר (מגילה, קלף), ומוחה אותן על ידי יציקת המים המרים עליהן. מה שנשאר בכלי החרס ניתן אל פי האישה המסכנה, הנאלצת לשתות את הג'יפה הזאת. תוצאות המעשה המבחיל הזה יוכיחו לכאורה אם נאפה האישה או לא.
אי אפשר שלא לנחש, שפרטי אותו טקס מהדהדים במדרש, המתאר את אלוהים, המוחה את יוצריו מעל העפר על ידי שפיכת מים משמיים עליהם. אמנם בטקס הסוטה ניתן העפר אל המים בכלי החרש, בעוד שהאָלוֹת נכתבות על הספר בדיו או בפיח, הופעת המילים 'מַיִם', 'עָפָר' ו-'מָחָה' אינה מקרית.
ומה נותר בלשוננו מהמילה 'אֶמְחֶה'? מחד – מילים כמו 'מוֹחֶה' ו'מְחָאָה' (מאד פופולרי כיום), ומאידך – 'מְחִית', מילה נאה עבור רסק של פירות או ירקות.