מַעֲשֶׂה בְּנַעֲרָה, שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ, וְהָיְתָה מְקֻשֶּׁטֶת בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וְגַם יְפַת תֹּאַר, וְתָעֲתָה בַּדֶּרֶךְ, וְהָלְכָה בְּלֹא יִשּׁוּב. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי יוֹם, צָמְאָה, וְלֹא הָיְתָה לָהּ לְוָיָה. רָאֲתָה בְּאֵר וְחֶבֶל שֶׁל דְּלִי תָּלוּי עָלֶיהָ. אָחֲזָה בַּחֶבֶל, וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה, וְיָרְדָה לַבְּאֵר. לְאַחַר שֶׁשָּׁתְתָה, בִּקְּשָׁה לַעֲלוֹת וְלֹא יָכְלָה. הָיְתָה בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת. עָבַר עָלֶיהָ אָדָם אֶחָד, וְשָׁמַע קוֹלָהּ, וְעָמַד עַל הַבְּאֵר, וְהֵצִיץ בָּהּ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַבְחִין לָה. אָמַר לָה: מִי אַתְּ, מִבְּנֵי אָדָם אוֹ מִבְּנֵי הַמַּזִּיקִין? אָמְרָה לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אֲנִי. אָמַר לָה: שֶׁמָּא מִן הָרוּחוֹת אַתְּ, וּמִתְנַכֶּרֶת עָלַי? אָמְרָה לוֹ: לָאו. אָמַר לָה: הִשָּׁבְעִי לִי, שֶׁמִּבְּנֵי אָדָם אַתְּ. נִשְׁבְּעָה לוֹ. אָמַר לָהּ: מַה טִיבֵךְ? סִפְּרָה לוֹ כֹּל הַמַּעֲשֶׂה אָמַר לָה: אִם אֲנִי מַעֲלֵךְ, תִּנָּשְׂאִי לִי? אָמְרָה לוֹ: הֵן. הֶעֱלָה. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱלָה, בִּקֵּשׁ לְהִזָּקֵק לָה מִיָּד. אָמְרָה לוֹ: מֵאֵיזֶה עַם אַתָּה? אָמַר לָה: מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי, וּמִמְּקוֹם פְּלוֹנִי אֲנִי, וְכֹהֵן אֲנִי. אָמְרָה לוֹ: אַף אֲנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, מִמִּשְׁפַּחַת פְּלוֹנִי, בְּנֵי אָדָם יְדוּעִים וּנְקוּבֵי שָׁם. אָמְרָה לוֹ: קָדוֹשׁ כְּמוֹתְךָ, שֶׁבָּחַר בְּךָ הקב"ה, וְקִדֶּשְׁךָ מִכֹּל יִשְׂרָאֵל (לְכֹהֵן), אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּבְּהֵמָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין?! בּוֹא אַחֲרַי אֵצֶל אֲבִי וְאִמִּי, וַאֲנִי מִתְאָרֶסֶת לְךָ. נָתְנוּ בְּרִית זֶה לְזוֹ וְזוֹ לְזֶה. אָמַר לָה: מִי יִהְיֶה עֵד בֵּינֵי וּבֵינֵךְ? וְהָיְתָה חֻלְדָּה אַחַת עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדָּן. אָמְרָה לוֹ: הַשָּׁמַיִם וְחֻלְדָּה זוֹ וּבְאֵר זֶה יִהְיוּ עֵדִים, שֶׁאֵין אָנוּ מְכַזְּבִים זֶה בְּזֶה! הָלְכוּ כָּל אֶחָד לְדַרְכּוֹ, וְאוֹתָהּ הַנַּעֲרָה עָמְדָה בֶּאֱמוּנָתָהּ, וְכָל מִי שֶׁהָיָה תּוֹבְעָהּ, הָיְתָה מְמָאֶנֶת עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ, הִתְחִילָה לִנְהֹג עַצְמָהּ כְּשׁוֹטָה וְנִכְפָּה וּמְקָרְעַת בְּגָדֶיהָ וּבִגְדֵי כָּל מִי שֶׁהָיָה נוֹגֵעַ בָּהּ, עַד שֶׁנִּמְנְעוּ בְּנֵי אָדָם מִמֶּנָּה, וְהִיא הָיְתָה מְשַׁמֶּרֶת בְּרִיתָהּ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ. וְהוּא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנֶיהָ, תְּקָפוֹ יִצְרוֹ, וְשָׁכַח, וְהָלַךְ לְעִירוֹ, וְנִפְנָה לִמְלַאכְתּוֹ, וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִתְעַבְּרָה, וְיָלְדָה בֵּן זָכָר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חֲנַקְתּוֹ חֻלְדָּה. וְעוֹד נִתְעַבְּרָה, וְיָלְדָה זָכָר, וְנָפַל לַבּוֹר. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: אִם כְּדֶרֶךְ כָּל אָדָם הָיוּ מֵתִים בָּנֶיךָ, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת 'צִדּוּק הַדִּין'. עַכְשָׁו, שֶׁמֵּתוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה, אֵין זֶה בְּלֹא דָּבָר, אֶלָּא סַפֵּר לִי מָה מַעֲשֶׂיךָ. גִּלָּה לָה כֹּל הַמַּעֲשֶׂה. נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ, ואָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֵצֶל חֶלְקְךָ, שֶׁנָּתַן לָךְ הקב"ה! הָלַךְ וְשָׁאַל בְּעִירָהּ, וְאָמְרוּ לוֹ: נִכְפֵּית הִיא. כֹּל מִי שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ, כָּךְ וְכָךְ עוֹשָׂה לוֹ. הָלַךְ אֵצֶל אָבִיהָ. סִפֵּר לוֹ כֹּל הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אֲקַבֵּל כֹּל מוּם שֶׁבָּהּ. הֶעֱמִיד עָלָיו עֵדִים. בָּא אֶצְלָהּ, וְהִתְחִילָה לַעֲשׂוֹת כְּמִנְהָגָהּ. סִפֵּר לָה מַעֲשֵׂה חֻלְדָּה וּבוֹר. אָמְרָה לוֹ: אַף אֲנִי בִּבְרִיתִי עָמַדְתִּי. מִיָּד נִתְיַשְּׁבוּ דַּעְתָּם, וּפָרוּ וְרַבּוּ בְּבָנִים וּבִנְּכָסִים, וְעָלֶיהָ אָמַר הַכָּתוּב: "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ" (תְּהִלִּים ק"א ו').
אוצר מדרשים
האגדה מעמתת גבר מול אישה. האישה צנועה ואמינה, והיא מקיימת את התחייבותה גם במחיר אישי כבד. הגבר הולך אחר יצריו והוא שוכח את התחייבותו. הוא נושא אישה אחרת, ונענש משמים על חטאו. שני בניהם מתים במיתות משונות. אשתו, שגם היא, בדומה לאישה הראשונה, רגישה ומחויבת לערכים של צניעות ושל קדושת חיי המשפחה, מגלה את הסיבה למות שני הבנים שלהם, והיא מתגרשת מבעלה, ושולחת אותו לחפש את האישה, לה התחייב שם, ליד אותו הבור. הבעל מוצא את האישה, שעמדה בגבורה בהתחייבותה לא להינשא לאיש אחר, והוא עושה את המוטל עליו משמים, ונושא אותה לאישה. סוף טוב הכל טוב.
נשים בעולם היהודי העתיק היו צמודות לבתי אביהן, ואחרי הנישואין – לבתי בעליהן. קשר הנישואין כבל אותן לבית משפחתי אחד ולמקום אחד. גברים עזבו את בתיהם לתקופות ממושכות למטרות לימודים בבתי מדרש או בישיבות, וכאשר נקלעו למצוקה כלכלית – הלכו אפילו למדינות הים כדי להביא פרנסה הביתה, ולפעמים לא שבו...
האגדה שלפנינו ממחישה היטב את ההבדל הגדול בין גברים לנשים, והיא מעצבת את הדמויות שלה בהתאם. אמנם הגבר עושה לבסוף את מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה, אך המחירים, ששילמו כל שאר הדמויות של העלילה על חטאו, היו גבוהים מאד.
האגדה מכילה, כמו אגדות רבות, יסודות פנטסטיים. האיש, החונה על שפת הבור, ומגלה שבקרקעיתו נמצא יצור חי, המבקש לצאת, חושד כי מדובר באחד מהמזיקין, ולא בבן-אנוש. העדים להבטחות הנישואין של השניים הם הבור והחולדה, שעוברת לידו, והם השבים ומתנקמים בו, בגבר, על שבגד בהבטחתו לאישה. כדי שהאישה תשמש פתיון מושך לגבר, היא גם נאה וגם מקושטת בכלי זהב וכסף. הוא מבקש להזדקק לה מיד, ללא חופה וקידושין בעוד שהיא מבקשת, למרות המצב המאד מיוחד לו נקלעה, ללכת 'לפי הספר' ולהינשא לו כדת משה וישראל. יש לה, לאישה, חוש מעשי, המאפשר לה להיחלץ, אם כי בקושי רב, מהלחץ המופעל עליה להינשא לגברים הבאים לבקש את ידה. היא בוחרת בדרך היחידה שאישה יכולה לבחור – והיא מתנהגת כמשוגעת, מה שמרחיק ממנה את המחזרים.
לו היה זה סיפור מודרני, היתה לה, לאישה, יכולת הבחירה אם לקבל את הגבר או לדחותו, אחרי ששמעה את קורותיו. אבל זה סיפור מסורתי, והפתרון הטוב ביותר עליו יכולה היא לחלום הוא שלבסוף יגיע האיש הבוגדני ויסכים לשאתה למרות הדימוי הרע שדבק בה בינתיים.