“גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים” (קהלת ז') – הַקָּדושׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּרָא כָל הָעוֹלָם שְׁנַיִם שְׁנָיִם, זֶה תְּמוּרַת זֶה וְזֶה כְּנֶגֶד זֶה, לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר יֶשׁ לוֹ שֻׁתָּף, וְיֶשׁ לוֹ תְמוּרָה, וְלוּלֵא זֶה לֹא הָיָה זֶה: אִלּוּלֵי מָוֶת לֹא הָיוּ חַיִּים, וְאִלּוּלֵי חַיִּים לֹא הָיָה מָוֶת; אִלּוּלֵי שָׁלוֹם לֹא הָיָה רָע, וְאִלּוּלֵי רָע לֹא הָיָה שָׁלוֹם; אִלּוּ הָיוּ כָל בְּנֵי אָדָם טִפְּשִׁים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים שֶׁהֵם טִפְּשִׁים, וְאִלּוּ הָיוּ כָל בְּנֵי אָדָם חֲכָמִים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים שֶׁהֵם חֲכָמִים; אִלְמָלֵא הָעֲנִיִּים לֹא הָיוּ נִכָּרִים הָעֲשִׁירִים, אִלְמָלֵא הָעֲשִׁירִים לֹא הָיוּ נִכָּרִים הָעֲנִיִּים. בָּרָא חֵן, וּבָרָא כִעוּר, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, אֵשׁ וָמַיִם, בַּרְזֶל וָעֵץ, אוֹר וָחשֶׁךְ, חֹם וָקֹר, אֲכִילָה וּרְעָבוֹן, שְׁתִיָּה וְצִמָּאוֹן, יָם וְיַבָּשָׁה, מַעֲשֶׂה וּבַטָּלָה, דְּאָגָה וְרָצוֹן, שְׂחוֹק וּבִכְיָה, רְפוּאָה וָחֹלִי. אִם אֵין טָהֳרָה אֵין טֻמְאָה, וְאִם אֵין טֻמְאָה אֵין טָהֳרָה; אִם אֵין צַדִּיק אֵין רָשָׁע, וְאִם אֵין רָשָׁע אֵין צַדִּיק – לְהוֹדִיעַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדושׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁבָּרָא כָל־דָּבָר בִּשְׁתַּיִם וּבְשִׁתּוּף, וְלַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה, חוּץ מֵהַקָּדושׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד וְאֵין לוֹ שֵׁנִי.
מדרש תמורה עפ"י ספר האגדה
מקור ההשראה של המדרש הוא פסוק מוכר מספר קהלת:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים, עַל דִּבְרַת, שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה.
המסר של הפסוק המקורי הוא: יש ימים טובים בחיי האדם, ויש ימים רעים. את כולם יצר אלוהים. בבוא עליך יום טוב, שמח בו. בבוא עליך יום רע, זכור, כי ה' גומל לצדיקים ולרשעים כגמולם. המכיר בהתממשותה של תורת הגמול לא ימצא מאומה להרהר אחריו, אחרי האל, ויכיר בצדקתו.
חז"ל מוציאים מפסוק זה רעיון נוסף, שאינו סותר את המסר המקורי: "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" – אלוהים יצר את הכל במבנה של זוגות המשלימים זה את זה והפוכים זה לזה. יש לכל זה היגיון עמוק: לרע אין משמעות, כל עוד אין טוב להשוותו אליו.
'כָּל דָּבָר וְדָבָר יֶשׁ לוֹ שֻׁתָּף, וְיֶשׁ לוֹ תְמוּרָה, וְלוּלֵא זֶה לֹא הָיָה זֶה' – מחד, שותפים הם, ומאידך – הפוכים הם זה לזה. אין לאחד קיום ללא בן זוגו.
'אִלּוּלֵי מָוֶת לֹא הָיוּ חַיִּים, וְאִלּוּלֵי חַיִּים לֹא הָיָה מָוֶת' – על מה חשבו חז"ל, אפשר רק לנחש, אבל נוסיף מבט משלנו: לאדם, בניגוד לבעלי חיים אחרים, יש גם תודעת מוות. בהבינו את משמעות המוות, יכול הוא להעריך את חייו הערכה אחרת. הידיעה שחיינו סופיים הם חשובה לנו, שכן בזכותה אנו יודעים, שזמננו קצוב, ושהוא יקר. אולי זה יביא אותנו גם להעריך אחרת את חייו של הזולת.
'אִלּוּלֵי שָׁלוֹם לֹא הָיָה רָע, וְאִלּוּלֵי רָע לֹא הָיָה שָׁלוֹם' – מעניין שמול מושג הרע מעמידים חז"ל לא את הטוב, כי אם את השלום. בעִתּוֹת של מלחמה זה יהיה מובן מאליו.
'אִלּוּ הָיוּ כָל בְּנֵי אָדָם טִפְּשִׁים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים שֶׁהֵם טִפְּשִׁים' – את ערך החוכמה נדע לאמוד מול האלטרנטיבה – היעדרה. שְׁהִיָּה בחברה, המקדשת בּוּרוּת (ותאמינו לי – ראיתי חברות כאלה) תמחיש לנו המחשה מכאיבה כמה חסרים בחברה זו אנשים חכמים.
'אִם אֵין טָהֳרָה אֵין טֻמְאָה, וְאִם אֵין טֻמְאָה אֵין טָהֳרָה' – טהרה כמושג הלכתי רחוקה מרחק רב מהרעיון הרוחני של טהרה. טהרה הלכתית היא תוצאה של הסכמה בין רבנים מובילים בתחום ההלכתי ותו לא. פעולות טהורות רוחנית נעשות לפעמים על ידי אנשים אמיצים וישרים, המבינים שכדי לחלץ את הזולת השקוע בבוץ יש ללכלך את הידיים. במציאות, מחוץ לשדה ההלכתי, טומאה וטהרה מעורבבות זו בזו ללא יכולת הפרדה.
'לְהוֹדִיעַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדושׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁבָּרָא כָל דָּבָר בִּשְׁתַּיִם וּבְשִׁתּוּף, וְלַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה, חוּץ מֵהַקָּדושׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד וְאֵין לוֹ שֵׁנִי' – ולמרות רעיון האחדות, המשותף לא רק לחכמי הדת היהודיים, אלא גם לשפינוזה ולבודהה, בחרו אנשי רוח יהודיים לייסד תורות רוחניות, המציבות בצד אלוהים את השכינה, מסיבות מובנות של צורך אנושי עמוק לראות באלוהות יותר מפן אחד.
ואם נחזור אל ההתחלה – הבנה של תורת הגמול והכרה בה חייבת להיות מבוססת על יכולת ההבחנה בין טוב לרע. מי שתוהה מדוע יש רע בעולם, מקבל כאן תשובה, שגם אם לא צריך להסכים עמה, יש בה היגיון פנימי. טוב ורע הם מושגים יחסיים. אפילו נוח קיבל את הכינוי 'צדיק' מתוך השוואה עם דורותיו. כל חיינו אנו חייבים לבחון מעשים, ולהשוות אותם למעשים אחרים, המקובלים בחברה שלנו כטובים או כרעים. חברה, שתרבותה יציבה ומבוססת, מקנה לאנשיה הבחנה ברורה בין רע לטוב, אך כל זה הוא עדיין יחסי בהשוואה למקובל בחברות אחרות. על פי חז"ל, אלוהים יצר את זוגות הניגודים האלה, כדי שחוש ההבחנה שלנו יהיה מבוסס על העמדת זה מול זה. האם זה באמת מצדיק את קיומו של הרע בעולם? נשאיר שאלה זו פתוחה.