שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמִי: כָּתוּב: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וְכָתוּב: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטָן! אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הקב"ה: רבש"ע, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמְךָ! אָמְרָה לְפָנָיו: רבש"ע, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן, אַמְעִיט אֶת עַצְמִי? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, אָמְרָה לוֹ: נֵר בַּצָּהֳרַיִם – מָה זֶה מוֹעִיל? אָמַר לָהּ: לְכִי, יִקְבְּעוּ בָּךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים, אָמְרָה לוֹ: גַּם הַשֶּׁמֶשׁ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ בְּאֶמְצָעוּתָהּ אֶת תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁכָּתוּב: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. אָמַר לָהּ: לְכִי, לָךְ יִקְרְאוּ צַדִּיקִים בִּשְׁמֵךְ: יַעֲקֹב הַקָּטָן, שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דָּוִד... הַקָּטָן. רָאָה שֶׁאֵינָהּ מִתְיַשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ. אָמַר הקב"ה: הֵבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! וְזֶה שֶׁאָמַר ר"ש בֶּן לָקִישׁ: מָה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֹּאמַר לַה'? אָמַר הקב"ה: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.
(על פי בַּבְלִי מַסֶּכֶת חֻלִּין)
בפרק א' בבראשית מופיע פסוק, המעורר בחז"ל תמיהה:
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.
כיצד זה, שואלים חז"ל, נאמר על השמש והירח באותו הפסוק פעם אחת 'שני המאורות הגדולים' ופעם אחת 'המאור הקטן והמאור הגדול'? אפשר, כמובן, לפטור את השאלה הזאת בתירוץ פשוט, כמו ששני מאורות אלה הם גדולים ביחס לכוכבים, אבל חז"ל לא מחמיצים הזדמנות לספר סיפור יפה.
הלבנה פונה אל הבורא במה שקרוי בלשון צ.ה.ל 'שאלת קיטבג': איך נשלוט, שני המלכים, בכתר אחד? והכוונה היא, בעצם לשאלת הסמכות – מי השולט, למעשה? אלוהים אינו מתמהמה, ופותר את הדילמה בהוראה ללבנה: 'לכי ומעטי עצמך'. הלבנה נעלבת, ובצדק. זה לא מגיע לה. השאלה שלה היתה הגונה, ועל כך נענשה?! וכאן מנסה אלוהים לתקן את הפאדיחה בשלוש אמירות, שאינן מניחות את דעתה של הלבנה, ואלו הן:
א. אלוהים: 'את מקבלת משרד נוסף, לכי ומשלי גם ביום'.
הלבנה: 'המשרד הזה הוא כמעט כמו המשרד לשדרוג ולשיפוץ קהילתי של השרה אורלי לוי אבקסיס. אור הלבנה אינו אפקטיבי כלל במשך היום, גם אם יש ימים בחודש בהם רואים אותה בשמים'.
ב. אלוהים: 'יש לך עוד תפקיד: עם ישראל יקבע על פי מועדי הלבנה את לוח השנה שלו'.
הלבנה: 'אבל גם השמש היא אחד מקובעי לוח השנה, אז במה זכיתי?'
ג. אלוהים: 'אם הכינוי 'המאור הקטן' מפריע לך, אז דעי לך, שצדיקים ייקראו על שמך, כמו יעקב הקטן, שמואל הקטן' (היו כאלה בתקופת המשנה והתלמוד).
הלבנה: 'בוא ונשאל אותם אם הם גאים בכינוי הזה...'
רואה הבורא, שדעתה של הלבנה אינה מתיישבת עליה, והוא מודה באשמה. אכן, הוא פגע בלבנה, וראוי שיכפר על החטא הזה. ריש לקיש אף מצביע על זהותה של אותה כפרה: השעיר של ראש חודש הוא היחיד, שנאמר עליו 'שעיר לה' '. ראש החודש הוא עניינה של הלבנה. השעיר של ראש חודש קיבל כינוי מכובד – שעיר לה'. זו כפרתו של האל. ריש לקיש לא בדק, אם עניין זה הניח, סוף סוף, את דעתה של הלבנה...
אין פלא, שחז"ל עוסקים בשאלת מעמדן של השמש והלבנה. בתקופתם הלך והתבסס הלוח העברי המיוחד כל כך, זה שהיה בתחילתו לוח-שמש, ובתקופת בית שני, בהשפעת תרבויות האזור, נכנסה גם הלבנה לתמונה. אורך השנה הוא קבוע, ואותו קובעת השמש. לעומת זאת, בניגוד ללוח הנוצרי, החודש העברי מתחיל תמיד עם לידת לבנה חדשה, ובגלל חוסר ההתאמה בין אורך שנת השמש לאורכם של תריסר חודשי ירח, מוסיפים לשנה מדי שנתיים או שלוש חודש 13, וזו השנה המעוברת.
ולבסוף נשים לב שגם במדרש זה אין חז"ל חוששים לומר שהקדוש ברוך הוא טועה לפעמים...