א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל, אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ. ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו, וְלֹא אָכַל לָחֶם. ה וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו: מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם? ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ: כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וָאֹמַר לוֹ: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי. ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ: אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל? קוּם, אֱכָל לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ. אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת. טוַ תִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר: קִרְאוּ צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר: בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת. יא וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל, כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים, אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם. יב קָרְאוּ צוֹם; וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר: בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת. יד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר: סֻקַּל נָבוֹת, וַיָּמֹת. טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב: קוּם, רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף, כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי מֵת. טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ.
גם מי שיחפור בסיפור המקראי ויחפש סימנים לחטא כלשהו של נבות, לא יוכל להצביע על דבר מלבד התמימות של נתין בממלכה קדומה, הצריך לדעת שהמלך לוקח בכוח את מה שאינו ניתן לו בדרך אחרת. בתרבות שבה המלך יכול לקחת אפילו את אשתו של נתין, מי שאומר 'לא' למלך אולי אינו חוטא, אבל לבטח מסתבך.
זהו. הגיבורים של הסיפור מספר מלכים הם, ללא ספק המלך אחאב, המהסס לעבור על חוקי התורה ועל מנהגי התרבות בה הוא חי, ואשתו הנכריה איזבל, המביאה מצידון נורמות אחרות, ואולי גם אישיות אלימה וחסרת מעצורים מוסריים. בהמשך הסיפור יופיע גם אליהו הנביא ויבשר לאחאב ולאיזבל את העתיד המר הנכון להם בשל חטאיהם המוסריים.
אבל חז"ל מפתיעים, מתעקשים ומוצאים (או יותר נכון - 'ממציאים') את חטאו של נבות, שבעטיו באה עליו כל הרעה הזאת.
"כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". כְּתִיב: "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ", מִמָּה שֶׁחֲנָנְךָ, שֶׁאִם הָיָה קוֹלְךָ נָאֶה - עֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה. חַיָּא, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל ר' אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, הָיָה קוֹלוֹ נָאֶה, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ חַיָּא: בְּנִי, עֲמוֹד וְכַבֵּד אֶת ה' מִמָּה שֶׁחֲנָנְךָ. נָבוֹת הָיָה קוֹלוֹ נָאֶה, וְהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְּסִין לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא עָלָה, וְהֵעִידוּ עָלָיו בְּנֵי בְּלִיַּעַל, וְאָבַד מִן הָעוֹלָם. מִי גָּרַם לוֹ? עַל יְדֵי שֶׁלֹּא (עלה) לִירוּשָׁלַיִם בִּרְאִיָּה לְכַבֵּד אֶת הקב"ה, מִמָּה שֶׁחֲנָנוֹ. לָמָה? שֶׁכְּבָר אָמְרָה תּוֹרָה: "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ". אֵימָתַי? "בַּעֲלֹתְךָ".
(ילקוט שמעוני)
ברור שהמדרש מומצא, ואינו מבוסס כלל על הסיפור במלכים, אבל חז"ל מרכיבים בסבלנות פסוק מקראי עם שברי פסוקים נוספים, ורוקחים את התבשיל המוזר הזה, הנה כך:
בספר משלי פרק ג' כתוב: 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ'. הסיפא של הפסוק מבהיר לנו מעל לכל ספק שמדובר בהבאת ביכורים, אבל זה לא מפריע לחז"ל לנתק את הרישא ולהסתפק ב- 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ'. ואם 'הונך' פתוח לפרשנויות, הרי שהם מציעים כאן 'מהונך' - מִמָּה שֶׁחֲנָנְךָ ה'. אפילו קול נאה הוא משהו שאלוהים חנן כמה אנשים ברי-מזל, ואם היה קולם נאה – יעברו לפני התבה, כלומר ישמשו כחזנים בתפילה. לחיזוק טענה ראשונה זו יש להם סיפור על חיא, בן אחותו של ר' אלעזר הקפר, שדודו עודד אותו לכבד את ה' ולהתפלל לפני הציבור בקולו הנאה.
בנקודה זו מספרים לנו חז"ל את מה שהמקרא אינו מספר, שנבות היה זמר מוכשר, אשר הנעים בזמרתו לפני העולים לרגל לירושלים. את המצווה הזאת, שנהג לקיים שנה אחר שנה, הפר פעם אחת כשלא עלה לירושלים. זו היתה נקודת תורפה, שאותם בני בליעל, שכירי איזבל, ניצלו והעידו נגדו עדות שקר, עדות שהביאה עליו את סופו המר.
וכאן עושים חז"ל את מה שהם יודעים לעשות היטב – והם מוצאים בתורה את הפסוק הבא:
כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ, בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. (שמות ל"ד)
זו הבטחה אלוהית לבני ישראל, שאל להם לחשוש לגורל נחלותיהם בעוזבם אותן שלוש פעמים בשנה לעלות לרגל לירושלים. אלוהים ידאג שהגויים יושבי הארץ, אלה שאלוהים הוריש מפני בני ישראל, לא יחמדו את הנחלות באותן תקופות בהן אין מי שישמור עליהן, ואם יחמדו – אלוהים לא יתן להם להשתלט על נחלות אלה.
חז"ל מזהים את אותה החמדנות של אחאב ואיזבל כלפי הנחלה המשפחתית של נבות עם אותו פסוק בספר שמות. אם כן, ברור מתי התעוררה חמדנות זו – כאשר נבות עלה לרגל לירושלים. ומתי הצליחה מזימת החמדנים לחמוס את כרם נבות? כאשר התעלם נבות מהרגלו, לא עלה לירושלים ולא 'כיבד את ה' מהונו' – כלומר לא הנעים בפרקי חזנות לפני החבר'ה.
לא יפה, חז"ל... מה גרם לכם להטיל דופי בקרבן של הסיפור?