אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁסּוֹפְךָ לָבוֹא לִידֵי נִאוּף. רַב אַחִי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כָּל הַצּוֹפֶה בַּנָּשִׁים, סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל אִשָּׁה, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אָמַר רַב יוֹסֵף: וּבְאִשְׁתּוֹ נִדָּה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: 'עֲקֵבָהּ' דִּקְתָּנִי, מְקוֹם הַתֹּרֶף, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֶעָקֵב, וְתַנְיָא: (שמות כ) "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם", [זוֹ בּוּשָׁה]. (שם) "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" מְלַמֵּד, שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי. [אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאִי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: חִגְרִין, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִין, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהוּ: שָׁאֲלוּ אֶת אִימָא שָׁלוֹם: מִפְּנֵי מָה בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי, לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מַה טַּעַם? וְאָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֵת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת.
(בבלי נדרים)
לפנינו אזהרות הקשורות במגע עם נשים. בקטע זה נמצא רבות מהאמונות המדריכות חברות חרדיות עד היום:
'אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁסּוֹפְךָ לָבוֹא לִידֵי נִאוּף' – מי שאין מרבים עמו שיחה הוא בן-אדם נחות, קרוב יותר למעמד של חפץ. המחשבה על שיחה המובילה לניאוף היא מחשבה מעוותת. היא אינה דורשת מהאדם כל בקרה על מעשיו ועל מחשבותיו, ומרחיקה אותו מהחטא על ידי הרחקתו מכל מושא אפשרי לחטא. שלא לדבר על התווית הנצמדת אוטומטית לאישה, כפתיינית וכחפצה בניאוף.
'כָּל הַצּוֹפֶה בַּנָּשִׁים, סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה' – ההכללה הזאת מקוממת ממש. 'צופה בנשים' אינו בהכרח מציצן כפייתי. בחברה פטריארכלית מניעת צפייה בנשים מחייבת כליאתן של הנשים או עטיפתן ברעלות. ייזכר לטובה (יחסית...) המוסיקאי יונתן רזאל, שהופיע בפני קהל מעורב כשעיניו מכוסות ברטייה, כדי שלא יצפה בנשים. הוא, לפחות, תבע מעצמו לשלם את המחיר של דרישה זו. נוסיף עוד, כי לא ניתן למנוע מגברים לצפות בנשים, שכן בתוך הבית אין הנשים מוגנות מפני עיניו התאוותניות של אב הבית, והדברים ידועים... שם, בתוך הבית, גם אין עינה של החברה צופיה על הליכות הגברים.
'כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל אִשָּׁה, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים' – ובחברה, שבה צפייה בנשים נחשבת לעבירה, אפילו מבט חטוף על עקבה של אישה יכול לעורר בו, בגבר המשתוקק לצפות בנשים, רעב ויצר בלתי מרוסן. 'מרעיבו – רעב עוד יותר' כבר אמרנו? את השאלה הגנטית של לידת בנים שאינם מהוגנים כתוצאה מהסתכלות בעקבי נשים נשאיר לאנשי המדע.
'כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי' – חז"ל רואים בבושה את המניע או את המקור הטוב ביותר ליראת חטא. בושה היא רגש טוטאלי באופיו, והיא נגרמת לו לאדם, כשהוא מוצא את עצמו מול החברה במצב המזמין ביקורת של החברה עליו. אנו מכירים לא מעט מצבים של בושה בלתי מוצדקת. אנשים מתביישים לעשות מה שמעולם לא הורגלו לעשותו, או משהו ששמעו שהחברה מוקיעה אותו או מזלזלת בו. בושה אינה יכולה להיות המחסום היחידי בפני חטאים. על האדם לעשות גם בחירה מוסרית רציונלית בהימנעות מחטא מסוים. על בושה ניתן להתגבר, ואז, אם אין מעורבות של השכל, של המצפון, בבחירה מה לעשות, ואם מחסום הבושה הוסר – הלך עלינו... על חסרונותיה של הביישנות אין חז"ל מדברים כלל. בהכללה אומר כי חברה, הרגילה לכפות על חבריה נורמות התנהגות קפדניות, משתמשת בבושה כדי לדכא ביקורת, חשיבה רציונלית והתנהגות עצמאית.
'חִגְרִין, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִין, מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם' – חיגרים, אילמים, סומים וחרשים הם בעלי מום גופני, ותו לא. לחז"ל יש רעיונות מסוכנים מאד, המעודדים הֲדָרָה של אותם אנשים פגועים. הם סבורים שכל אותם נגעים באו להם, לאותם אנשים, כעונש מִשָּׁמַיִם על התנהגות מינית שאינה עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים של אותם חכמים. ובמה דברים אמורים? צאו ולמדו למה מתכוונים חכמים, כשהם אומרים 'הוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם', למה הם מתכוונים באומרם 'אוֹתוֹ מָקוֹם', ומה יש להם נגד אנשים המדברים (מספרים) בשעת תשמיש. מכאן ועד לרשימה הארוכה של האיסורים שמשליטה חסידות גור על אנשיה - הדרך קצרה. מאיפה לו, לרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאִי הידיעות המדעיות הפסולות שהוא מפיץ? מלאכי השרת סחו לו. ומהו העונש המגיע למי שטוען שמלאכי השרת לימדו אותו את עובדות החיים?...
הסיפור הסוגר קטע הזוי זה הוא סיפורה של אמא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס. כשנשאלה כיצד הולידה בנים כל כך יפים, ענתה: אֵינוֹ מְסַפֵּר (מקיים יחסים) עִמִּי, לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח (נמנע מעירום מלא שלי או שלו), וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מַה טַּעַם? וְאָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֵת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת. והנה לנו, בקליפת אגוז, תמצית העקרונות ההתנהגותיים המנחים את חברי הקהילה החרדית, השבויים בנאמנותם למנהיגיה הרוחניים, כיצד להרוס את אחת המתנות היפות יותר שקיבלנו בחיינו.