רַבִּי זְעֵירָא, כְּשֶׁעָלָה לְכָאן, הָלַךְ לְהַקִּיז דָּם, וְהָלַךְ לִקְנוֹת לִיטְרַת בָּשָׂר מֵהַקַּצָּב. אָמַר לוֹ: בְּכַמָּה הַלִּיטְרָא הַזֹּאת? אָמַר לוֹ: בַּחֲמִשִּׁים מַטְבְּעוֹת וּבְמַכַּת בַּרְזֶל אֶחָת! אָמַר לוֹ: קַח לָךְ שִׁשִּׁים, וְלֹא קִבֵּל; קַח לָךְ שִׁבְעִים, וְלֹא קִבֵּל; קַח לָךְ שְׁמוֹנִים, קַח לָךְ תִּשְׁעִים, עַד מֵאָה, וְלֹא קִבֵּל. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה כְּמִנְהָגְךָ.
בְּעֶרֶב בָּא לְבֵית הַוַּעַד, אָמַר לָהֶם: חֲכָמִים, מַהוּ הַמִּנְהָג הָרָע הַזֶּה כָּאן שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם לִיטְרַת בָּשָׂר עַד שֶׁמַּכִּים אוֹתוֹ בַּבַּרְזֶל?! אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הוּא זֶה? אָמַר לָהֶם: פְּלוֹנִי, הַטַּבָּח. שָׁלְחוּ לְהָבִיא אוֹתוֹ וּמָצְאוּ שֶׁמֵּת וַאֲרוֹנוֹ יוֹצֵא. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כָּל כָּךְ כָּעַסְתָּ עָלָיו? אָמַר לָהֶם: יָבֹא עָלַי שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי עָלָיו, הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהַמִּנְהָג כָּאן הוּא כָּךְ.
(יְרוּשַׁלְמִי, בְּרָכוֹת ב, ח. מתורגם)
רַבִּי זְעֵירָא יָצָא לוֹ לַשּׁוּק לִקְנוֹת דָּבָר-מָה. אָמַר לוֹ לְזֶה שֶׁהוּא שׁוֹקֵל: תִּשְׁקוֹל יָפֶה. אָמַר לוֹ: הַאֵין אַתָּה הוֹלֵךְ מִכָּאן, בַּבְלִי, שֶׁאֲבוֹתָיו הֶחֱרִיבוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר ר' זְעֵירָא, אֵין אֲבוֹתַי כַּאֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה?
נִכְנָס לְבֵית הַוַּעַד, וְשָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁילָא יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ: "אִם חוֹמָה הִיא" - אִלּוּ עָלוּ יִשְׂרָאֵל חוֹמָה מִן הַגּוֹלָה לֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ פַּעַם שְׁנִיָּה. אָמַר, יָפֶה לִמְּדַנִי עַם הָאָרֶץ.
(שִׁיר הַשִּׁירִים רַבָּה פרשה ח)
לפנינו שני מדרשים דומים. שניהם מספרים על ר' זירא, שהיה אמוראי בבלי מהדור השלישי, שעלה מבבל לארץ ישראל, ולמד בבית מדרשו של ר' יוחנן בטבריה. כל אחד משני המדרשים האלה מחולק לשתי יחידות – אצל מוכר בשוק ובבית הועד, הוא בית המדרש, אך מה שמתרחש באותו חלק שני של שני המדרשים שונה בתכלית שינוי.
המדרש הראשון, מהירושלמי:
הקזת הדם היתה בזמנו מנהג רווח לשיפור התחושה הגופנית הכללית, ויתכן שר' זירא היה זקוק לכך בעקבות עלייתו מבבל, שהיתה, ככל הנראה, מתישה גופנית. מקופת חולים הולך ר' זירא לקצב, הנקרא גם טבח. המפגש עם הקצב הטברייני מפתיע ומביך את ר' זירא. הקצב נוהג בתוקפנות כלפיו. לשאלתו את בעל העסק מה מחיר ליטרת הבשר (גם אתם נזכרים בשיילוק?), הוא מקבל תשובה מוזרה מאד: 'בַּחֲמִשִּׁים מַטְבְּעוֹת וּבְמַכַּת בַּרְזֶל אֶחָת!'. מילא המחיר הגבוה (מי יודע את שערי המטבע של אותם ימים בטבריה?); אבל מהי אותה מכת ברזל, שהקצב מחייב את הלקוח שלו לקבל? נאמר: אולי זה הזוּבּוּר שעושה הטברייני לעולה החדש מבבל. תשאלו: ומה מקווה הקצב להרויח מהעסקה? התשובה היא, פשוט: הנאה מביוש והשפלה של העולה החדש. ר' זירא העדין והצנוע, שנכשל בניסיונו לשכנע את הקצב להמיר את הוויתור על מכת הברזל בתוספת תשלום, מקבל עליו את הדין, מתיר לקצב להלום בו בגרזן הקצבים, ואת ההסבר החכם הוא הולך לקבל אצל אנשים משכילים יותר, בבית המדרש. מִשְּׁאֵלָתוֹ שם, בבית המדרש, ברור כי דעתו לא נוחה ממה שעשה לו הקצב. גם יושבי בית הוועד ממהרים לשאול אותו מי הנבזה, שעשה לו את זה, ומשפולט ר' זעירא את הפרטים – מתברר, שבאותו הרגע נפטר הקצב האלים. חכמי המקום מיד מבינים שיש קשר בין המעשה שהתרחש באטליז הטברייני למותו של בעל העסק, והם מניחים, כי כעסו של ר' זירא היה כה גדול, עד כי אלוהים בא לעזרתו, ונקם בבעל האטליז. ר' זירא מכחיש שכעס. הוא היה, פשוט, נבוך ממנהג תמוה, שאינו נוהג בבבל... על השאלה, למה אלוהים מתערב ביד כה גסה בסיפור האנושי המורכב הזה, לא נענה כאן. ומה, בעצם, היה לו, לקצב, נגד העולה מבבל? אולי המדרש השני, משיר השירים רבה, יספק הסבר טוב.
וכך מספר שה"ש רבה: ר' זירא, הפעם ללא הקזת דם, הולך לשוק לקנות 'דבר מה' – לאו דוקא ליטרת בשר. הפעם זה הוא שמספק למוכר סיבה כלשהי לכעוס עליו. הוא מבקש מהמוכר: 'תִּשְׁקוֹל יָפֶה!' אמירה לקונית זו יכולה להתפרש בכל כך הרבה מובנים. האם התכוון ר' זירא, בסך הכל, לבקש מהמוכר שייתן בעין יפה כמות מכובדת, והוא ישלם על כך כמה שיתבקש, או שמא רצה לרמוז לו, למוכר, שעינו פקוחה על השקילה, ושהוא עומד על כך שהמוכר ידייק בשקילה ולא ירמה? יש מוכרים, שפשוט עסוקים כל כך, שאין להם פנאי לפענח את כוונת הקונים אצלם, אבל יש אחרים, שכל הערה כזו מקוממת אותם, שכן הם מרגישים נחשדים במה שלא התכוונו לעשות. במקום לענות לר' זירא תשובה מתאימה, כמו: 'אני תמיד שוקל יפה!' או 'אם תרצה – אוסיף עוד.', הוא מתנפל על ר' זירא, קורא לו 'בבלי', ומאשים אותו בחורבן שהחריבו הבבלים את בית המקדש. אגב, בינתיים נבנה בית מקדש חדש, וגם הוא חרב, והפעם על ידי הרומאים... המוכר גם מציע לר' זירא ללכת מכאן, כלומר להסתלק מהחנות. קִיצֶר אַ מַעיְשֶׂה – איש לא חמוד, כמו שהילדים בעין-גדי היו אומרים פעם. תגובתו של ר' זירא היא תגובה של איש תם וישר, והוא שואל את עצמו: 'אֵין אֲבוֹתַי כַּאֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה?', כלומר – הלא עם אחד אנחנו, ואיך זה שהוא, המוכר, רואה בי 'בבלי'? מזל שהמוכר לא הוסיף לר' זירא כינויים כמו אנרכיסט, שמאלני או מפיץ מחלות...
גם הפעם מקבל ר' זירא את ההסבר לא מפי האיש הפשוט שבשוק, אלא מבית המדרש. מתרחש נס, וברגע שהוא נכנס לבית המדרש, הוא שומע את דרשתו של רבי שילא על הפסוק משיר השירים "אם חומה היא" (זוכרים את האחות הקטנים ששדיים אין לה?). ר' שילא דורש על הפסוק, בקשרו את המילה 'חוֹמָה' עם האיסור האמוראי על 'עלייה בחומה', כלומר על עלייה מאורגנת לארץ ישראל. זו היתה אחת משלוש השבועות מבבלי כתובות:
שלש שבועות הללו למה ?אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
ר' זירא, שדווקא עלה לארץ ישראל, התיישב בטבריה, ולמד בבית המדרש המקומי, שומע מפי החכם הטברייני פירוש הפוך לדברי הבבלי בכתובות: "אִלּוּ עָלוּ יִשְׂרָאֵל חוֹמָה מִן הַגּוֹלָה, לֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ פַּעַם שְׁנִיָּה". כלומר – גולי בבל, משניתנה להם האפשרות לשוב לציון לאחר הצהרת כורש, לא התארגנו כחומה לעלות ביחד לארץ ישראל, כי רבים מהם העדיפו את מנעמי הגולה. אילו היו עולים בהמוניהם – לא היה חרב בית המקדש בפעם השניה. את המרד ברומאים, כמובן, לא יכול היה רבי שילא לחזות מראש.
ר' זירא הצנוע והתמים קושר את דרשת רבי שילא לנזיפתו הכועסת של המוכר בשוק, ומפנים את הביקורת, באומרו: "יָפֶה לִמְּדַנִי עַם הָאָרֶץ".