תָּנוּ רַבָּנָן: 'וְשֹׁחַד לֹא תִּקַּח' – אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר שֹׁחַד מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִלּוּ שֹׁחַד דְּבָרִים גַּם אָסוּר, מִשֶּׁלֹּא כָּתוּב 'בֶּצַע לֹא תִּקַּח'. אֵיךְ דְּמֵי שֹׁחַד דְּבָרִים? כְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בִּשְׁמוּאֵל, שֶׁהָיָה עוֹבֵר בְּמַעְבֹּרֶת צָרָה וּבָא אָדָם אֶחָד וְנָתַן לוֹ אֶת יָדוֹ (לַעֲזֹר לוֹ לָצֵאת מִן הַמַּעְבֹּרֶת). אָמַר לוֹ: מָה מַעֲשֶׂיךָ פֹּה? אָמַר לוֹ: דִּין יֵשׁ לִי בְּפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: פָּסוּל אֲנִי לְךָ לְדִין. אָמֵימָר הָיָה יוֹשֵׁב וְדָן דִּין, וּפָרְחָה וְעָלְתָה נוֹצָה עַל רֹאשׁוֹ. בָּא אָדָם אֶחָד וְנָטְלָה. אָמַר לוֹ (אָמֵימָר): מָה מַעֲשֶׂיךָ? אָמַר לוֹ: דִּין יֵשׁ לִי בְּפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: פָּסוּל אֲנִי לְךָ לְדִין . ..
ר' יִשְׁמָעֵאל בְּר' יוֹסִי, הָיָה רָגִיל שֶׁאֲרִיסוֹ מֵבִיא לוֹ כָּל עֶרֶב שַׁבָּת סַל פֵּרוֹת. יוֹם אֶחָד הִקְדִּים וְהֵבִיא לוֹ אֶת הַסַּל בְּיוֹם חֲמִישִׁי. אָמַר לוֹ: מַה שּׁוֹנָה הַפַּעַם שֶׁהִקְדַּמְתְּ לְהָבִיא? אָמַר לוֹ: דִּין יֵשׁ לִי בְּפָנֶיךָ וְאָמַרְתִּי, אַגַּב אוֹרְחָא אָבִיא לַאֲדוֹנִי אֶת סַל הַפֵּרוֹת. לֹא קִבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת הַפֵּרוֹת. אָמַר לוֹ: פָּסוּל אֲנִי לְךָ לְדִין. הוֹשִׁיב זוּג חֲכָמִים וְהָיוּ הֵם דָּנִים אוֹתוֹ. בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, אָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל בְּלִבּוֹ: אִם הָיָה רוֹצֶה – הָיָה טוֹעֵן כָּךְ וְאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה טוֹעֵן כָּךְ. אָמַר: תִּפַּח נַפְשָׁם שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד, וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי, וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי – כָּךְ, מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ר' יִשְׁמָעֵאל בַּר אֱלִישָׁע שֶׁהָיָה כֹּהֵן הֵבִיא לוֹ אָדָם אֶחָד אֶת רֵאשִׁית הַגֵּז. אָמַר לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה? אָמַר לוֹ: מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי. – וּמִשָּׁם עַד כָּאן לֹא הָיָה לְךָ כֹּהֵן לָתֵת לוֹ אֶת רֵאשִׁית הַגֵּז? אָמַר לוֹ: דִּין יֵשׁ לִי בְּפָנֶיךָ וְאָמַרְתִּי, אַגַּב אוֹרְחָא אָבִיא לַאֲדוֹנִי אֶת רֵאשִׁית הַגֵּז. אָמַר לוֹ: פָּסוּל אֲנִי לְךָ לְדִין. לֹא קִבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת רֵאשִׁית הַגֵּז. הוֹשִׁיב לוֹ זוּג חֲכָמִים וְהָיוּ דָּנִים אוֹתוֹ. בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, אָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל בְּלִבּוֹ: אִם הָיָה רוֹצֶה – הָיָה טוֹעֵן כָּךְ וְאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה טוֹעֵן כָּךְ. אָמַר: תִּפַּח נַפְשָׁם שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד, וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי, וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי – כָּךְ, מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
(בבלי כתובות)
חז"ל נזהרים מאד בעניין החשש לשוחד, והם כוללים בשוחד גם 'שוחד דברים', שאינו בצע כסף. מזכיר לכם משהו בעניין שוחד של 'פרסום חיובי'? לאחר הפתיחה הקצרה פורסים חז"ל בפנינו מספר דוגמאות על דיינים, שהחליטו לפסול עצמם לדין, כי מי שבא לעמוד לדין לפניהם נתן להם דבר מה, גם אם איננו כסף במעטפה.
שמואל, מנהיג קהילת נהרדעא, פסל עצמו מלדון בעניינו של אדם, ששעה לפני כן נתן לו יד, וסייע לו לצאת מן המעבורת בה נסע.
אמימר, מראשי החכמים של ישיבת נהרדעא, פסל עצמו מלדון בעניינו של אדם, שרגע לפני תחילת המשפט הסיר נוצה שנחתה על ראשו של אמימר.
גם סיפורו של ר' ישמעאל דומה לשני קודמיו: אריס שלו, שהיה מביא בכל יום שישי סל פרות לאדונו (פירות המגיעים לו בתוקף היותו בעל הפרדס), הגיע לדין בפני ר' ישמעאל ביום חמישי, והחליט לנצל את ההזדמנות שהוא כבר שם, והביא לו את סל הפירות יום לפני היום הרגיל. ר' ישמעאל סרב לקבל את הפירות שלו, פסל עצמו מלדון בעניינו של האיש, והעמיד שני דיינים אחרים במקומו. תוך שהוא מארגן את הדיינים המחליפים, חלפה במוחו מחשבה: "אִם הָיָה רוֹצֶה – הָיָה טוֹעֵן כָּךְ, וְאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה טוֹעֵן כָּךְ". מדוע מזכיר ר' ישמעאל את הדבר? הוא רוצה לומר, שהוא מכיר את האריס שלו, את תנאי עבודתו, ואולי אפילו את המקרה הספציפי שהביאו לעמוד לפניו בדין. בתוקף היכרות זו ומתוך ידיעה של הליכות בית הדין העלה ר' ישמעאל בדעתו מה יכול היה אותו אריס לומר כדי לזכות בדין. הנה עוד סיבה, הקרויה בימינו 'ניגוד עניינים'. נשים לב: ר' ישמעאל לא שוחח עם אריסו על המקרה, ולא יעץ לו, ובכל זאת פסל עצמו מלדון בעניינו. והוא מסכם את המחשבות האלה במילים: "תִּפַּח נַפְשָׁם שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד, וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי, וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי – כָּךְ, מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
הסיפור האחרון כמעט זהה לקודמו. אל ר' ישמעאל בר אלישע, דיין, שהיה גם כוהן, בא אדם להישפט בפניו, תוך שהוא מביא לו, ככוהן, את ראשית הגז, מנחה המגיעה לכוהנים. ר' ישמעאל מבחין בצירוף המקרים המאד לא מקרי: האיש בא ממרחקים, אך בחר להביא את ראשית הגז דווקא אליו, אל מי שאמור לשפוט בדינו. ר' ישמעאל אינו מוכן לכרוך דבר בדבר, שכן אפילו למראית עין יש בדבר שוחד לדיין.
כל ארבעה המקרים הם מקרים גבוליים, הרחוקים מלהיות שוחד מובהק, אך אותו תחום אפור שבין המותר לאסור הוא מדרון חלקלק, המעמיד את הדיין במצב מביך של נטיה להעדפת אותו בעל דין שעשה לו טובה כלשהי.