וַהֲרֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיב לָהֶם מַר צֶמַח גְּאוֹן יַעֲקֹב לְדִבְרֵי אַנְשֵׁי קִירוּאָן, אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עַל עִסְקֵי אֶלְדָּד הַדָּנִי וְשִׁנּוּי תַּלְמוּדוֹ:
בְּעֵסֶק ר' אֶלְדָּד הַדָּנִי שֶׁשְּׁלַחְתֶּם לְפָנֵינוּ, וַאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מִמֶּנּוּ, סִפְּרוּ לָנוּ חֲכָמִים שֶׁשָּׁמְעוּ מִן רַבָּנָא יִצְחָק בֶּן מַר וְרַבָּנָא שִׂמְחָה, שֶׁרָאוּ ר' אֶלְדָּד הַדָּנִי זֶה, וְהָיוּ תְּמֵהִים מִדְּבָרָיו, שֶׁהָיוּ בְּמִקְצָתָן נִרְאִים כְּדִבְרֵי חֲכָמִים שֶׁלָּנוּ, וּמִקְצָתָם הָיוּ מֻפְלָגִין.
בִּדְבָרֵינוּ בְּדָבָר זֶה רָאִינוּ מִקְרָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִיּוּעַ לַחֲכָמִים שֶׁלָּנוּ, לְפִי (שֶׁ)כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב, וְהִגְלָה שִׁבְטֵי זְבוּלוּן וְנַפְתָּלִי בִּשְׁנַת ח' לְאָחָז הַמֶּלֶךְ, וּמִן יִסּוּד הַמִּקְדָּשׁ עַד שְׁמוֹנֶה לְאָחָז קָרוֹב לס"ד שָׁנָה. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בְּנֵי דָּן, שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרֵי חַיִל, שֶׁהִתְחִיל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁלֹט בְּיִשְׂרָאֵל, יָצְאוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכוּשׁ וְחָנוּ שָׁם, לִהְיוֹתָהּ אֶרֶץ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים, אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם, מְלֵאָה כָּל טוּב, וְנָתְנוּ לִבָּם לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְווֹתָיו בְּאַהֲבָה, וְהוֹעִיל לָהֶם, כִּי נִכְתְּרוּ בִּשְׁנֵי כְּתָרִים, בְּתוֹרָה וּמַלְכוּת, כַּאֲשֶׁר סִפֵּר ר' אֶלְדָּד הַדָּנִי זֶה.
וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֶשֶׂר גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, ד' (אַרְבַּע) ע"י סַנְחֵרִיב וד' ע"י נְבוּכַדְנֶצַּר, וְאַחַת ע"י אַסְפַּסְיָנוּס וְאַחַת ע"י אַדְרִיָּנוּס, וְלֹא הֻזְכַּר שֵׁבֶט דָּן בְּכָל הַגָּלֻיּוֹת, לְפִי שֶׁמֵּעַצְמוֹ הָלַךְ לְכוּשׁ קֹדֶם הַחֻרְבָּן קל"ה שָׁנָה.
סֵפֶר אֶלְדָּד הַדָּנִי
בספר אלדד הדני כותבים אנשי קירואן שבצפון אפריקה לרב צמח גאון על ביקורו של אלדד הדני אצלם ועל סיפוריו המופלאים. עיקרו של סיפור – ממלכה יהודית קיימת בזמנו (המאה ה-9) בארץ החוילה, קרוב לודאי בדרום סודן או בצפון אתיופיה. אלה בני השבטים דן, נפתלי, גד ואשר. הם חיים מעבר לנהר הסמבטיון, ומנהלים חיים יהודיים עצמאיים.
אנשי קירואן מתרשמים מהסיפורים האקסוטיים של אלדד הדני, ומבקשים מהרב צמח גאון להתייחס לאפשרות שאלה סיפורים אמיתיים. הרב צמח גאון, מגדולי גאוני בבל באותה תקופה, היה מקבל מכתבי שאלה מקהילות יהודיות שונות בתפוצות, וזו תשובתו למכתבם של אנשי קירואן.
יש, לדעתו, אמת בסיפורי אלדד הדני. הסיפור ההיסטורי המוכר לנו הוא כזה: ממלכת אשור השתלטה על ממלכת ישראל בהדרגה, בכמה שלבים. השלב הראשון התרחש סביב שנת 733 לפנה"ס, עם כיבושי תגלת פלאסר האשורי, שצמצמו את ממלכת ישראל לאזור הרי השומרון. חלקים נכבדים מהגליל, עמק החוף ועבר הירדן נתפסו אז על ידי האשורים. שומרון חרבה כ-11 שנה מאוחר יותר, ב-722 לפנה"ס.
המידע ההיסטורי שבידי ר' צמח גאון רחוק מלהיות מדויק. בימי סנחריב, המוזכר במכתבו, ממלכת שומרון כבר חרבה (סנחריב עלה לשלטון רק ב-704 לפנה"ס). ניתן להניח כי הוא מתייחס לתקופה שבין כיבושי תגלת פלאסר לחורבן שומרון ע"י סרגון מלך אשור.
על פי ספר אלדד הדני, האשורים ערכו ארבע הגליות מתחומי ממלכת ישראל, וכמוהם עשו גם הבבלים בממלכת יהודה. רק חלק מאותן הגליות נזכר בתנ"ך.
על פי מה שידע ר' צמח גאון, הוא הביא בחשבון את האפשרות, שעם כיבושי תגלת פלאסר והגליית חלק מתושבי צפון ממלכת ישראל, בחר שבט דן לנדוד דרומה ולהתרחק מהשפעת האימפריה האשורית, וכך הגיעו לאפריקה. על פי סיפורי אלדד הדני, כאמור, הגיעו לארץ כוש תושבים בני ארבעה שבטים, ולא רק שבט דן.
ר' צמח גאון קורא לבני שבט דן 'אנשי חיל' – זאת על פי מסורות עתיקות, שייחסו לבני שבט דן ובנימין כישורים צבאיים רבים, ולבני שבט אשר וזבולון עיסוק במסחר בימים. יתכן שההשפעה הפלישתית על שבט דן היתה המקור למסורת זו, בדומה להשפעה הפיניקית על שבטי זבולון ואשר הצפוניים. אותם אנשי חיל, בני שבט דן, גילו יוזמה, נדדו דרומה, ומצאו אזור משובח למגורים בצפון אתיופיה.
אגב, ממלכה יהודית באמת התקיימה בצפון אתיופיה במשך כמה מאות שנים, כולל בתקופתו של אלדד הדני. שמה היה 'ממלכת הגדעונים'. ממלכה זו קיימה מלחמות לא מעטות עם ממלכות נוצריות שגבלו בה, עד שהובסה על ידיהן ונכחדה.