מַעֲשֶׂה הָיָה, שֶׁנִּצְטָרְכוּ יִשְׂרָאֵל לְפָרָה אֲדֻמָּה, וְלֹא הָיָה מוֹצְאִים, וְאַחַ"כּ מָצְאוּ אוֹתָהּ אֵצֶל עַכּוּ"ם אֶחָד. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לוֹ: 'מְכֹר לָנוּ אֶת הַפָּרָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ, שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לָהּ'. אָמַר לָהֶם: 'תְּנוּ אֶת דָּמֶיהָ, וּטְלוּ אוֹתָהּ'. 'וְכַמָּה הֵם דָּמֶיהָ?' – 'בִּשְׁלֹשָׁה זְהוּבִים אוֹ בד' זְהוּבִים'. אָמְרוּ לוֹ: 'וְאָנוּ נוֹתְנִים'. עַד שֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהָבִיא אֶת הַדָּמִים, הִרְגִּישׁ אוֹתוֹ הָעַכּוּ"ם לְהֵיכָן הֵם צְרִיכִים אֶת הַפָּרָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ וְהֵבִיאוּ אֶת דָּמֶיהָ, אָמַר לָהֶם: 'אֵינִי מוֹכְרָהּ לָכֶם'. אָמְרוּ לוֹ: 'שֶׁמָּא לְהוֹסִיף עַל דָּמֶיהָ אַתָּה מְבַקֵּשׁ? וְאִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, אָנוּ נוֹתְנִים לְךָ כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ'. וְאוֹתוֹ רָשָׁע, כָּל שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָם דְּחוּקִים, עוֹלֶה הָיָה עֲלֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: 'טוֹל לְךָ ה' זְהוּבִים' וְהוּא לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ. 'טֹל עֲשָׂרָה', 'טֹל כ'', עַד שֶׁהִגִּיעוּ לק' וְהוּא לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ, וְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִתֵּן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים. כְּשֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִתְּנָה לָהֶם בְּאֶלֶף זְהוּבִים, וְהִתְנוּ עִמּוֹ, וְהָלְכוּ לְהָבִיא לוֹ הַזְּהוּבִים, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָרָשָׁע? אָמַר לְגוֹי אַחַר חֲבֵרוֹ: 'בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ אֲנִי מְשַׂחֵק בַּיְּהוּדִים הַלָּלוּ. כְּלוּם הֵם מְבַקְּשִׁים אוֹתָהּ, וְנוֹתְנִים לִי כָּל הַדָּמִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָעֹל, וְנוֹתְנוֹ עָלֶיהָ, וּמְשַׂחֵק אֲנִי עֲלֵיהֶם, וְאֶטֹּל אֶת מָמוֹנָם'. כֵּן עָשָׂה. נָטַל אֶת הָעֹל וְנָתַן עָלֶיהָ כָּל הַלַּיְלָה, וְזֶה הוּא סִימָנָהּ שֶׁל פָּרָה, שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל - שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּצַוָּארָהּ בְּמָקוֹם שֶׁעֹל נָתוּן, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת זְקוּפוֹת הֵן. נִתַּן עָלֶיהָ עֹל, מִיָּד שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת נִכְפָּפִים. וְעוֹד סִימָן אַחֵר יֵשׁ בָּהּ. עַד שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, עֵינֶיהָ שָׁווֹת. עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, עֵינֶיהָ שׁוֹנוֹת, וְהִיא מִתְחַלֶּפֶת, פּוֹזֶלֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת בָּעֹל. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִקַּח אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וְכָל אוֹתוֹ הַזָּהָב בְּיָדָם, וְהֶרְאוּ לוֹ הַזָּהָב, מִיָּד נִכְנַס, וְהֶעֱבִיר אֶת הָעֹל מִן הַפָּרָה, וְהוֹצִיאָהּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָהּ לָהֶם, הִתְחִילוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהּ, וְרוֹאִין אֶת סִימָנָהּ - אוֹתָן ב' שְׂעָרוֹת, שֶׁהָיוּ זְקוּפוֹת, שֶׁנִּכְפְּפוּ, וְעוֹד עֵינַיִם מִן הָעוֹל שֶׁנָּפְלוּ. אָמְרוּ לוֹ: טֹל אֶת פָּרָתְךָ! אֵין אָנוּ צְרִיכִין לָהּ! ... כֵּיוָן שֶׁרָאָה הָרָשָׁע שֶׁהֶחֱזִירוּ לוֹ פָּרָתוֹ, וְיָצָא רֵיקָם מִכָּל אוֹתָם הַזְּהוּבִים, אוֹתוֹ הַפֶּה שֶׁאָמַר 'אֲנִי מְשַׂחֵק בָּהֶם' הִתְחִיל אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּאֻמָּה הַזּוֹ', וְנִכְנַס לוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְתָלָה אֶת הַחֶבֶל, וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ. כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךְ ה'!
עפ"י פסיקתא רבתי
פרה אדומה יקרת המציאות היא, וכשצריכים את אפרה למטרות טיהור אדם מטומאת מת, מבצע החיפוש אחרי פרה כזאת אינו דבר פשוט, שכן עליה להיות אדומה כולה (שתי שערות סמוכות שאינן אדומות פוסלות אותה), בת שנתיים לפחות, שלא עלה עליה עול, ושאין בה כל מום הפוסל אותה מלהיות קרבן. בימינו אין כאלה בנמצא, ומדי פעם מתפרסמת ידיעת כזב אודות פרה כזאת, שנמצאה בעדרו של חוואי אלמוני באזור נידח...
ובכן, נמצאה פרה אדומה ברשותו של גוי. עד כאן הכל בסדר, וכבר סוכם מחיר יפה, והקונים הלכו להביא את הכסף. הגוי, המכונה כאן עכו"ם, הבין לפתע, כי יכול היה להרוויח סכום גבוה יותר, ולמרות שמחיר הפרה כבר סוכם, הוא הודיע לקונים, ששבו עם הכסף, שהוא אינו מוכן למכור. משאמרו לו אלה, כי יסכימו לשלם כל מחיר, התפתה בעל הפרה לנהל משא ומתן אכזרי, שהביא לבסוף לסיכום חדש על מחיר אסטרונומי. הלכו הקונים שוב לשבור תכנית חסכון ולארגן את הכסף, והטמבל החמדן, שהיה, ככל הנראה, גם שונא יהודים מושבע, החליט לא רק למכור את הפרה, אלא גם לחבל בה על ידי הנחת עול עליה כל הלילה. הוא לא ירוויח דבר נוסף, אבל יוכל להתלוצץ על חשבון הקונים הטפשים, שקיבלו פרה פגומה, שאינה יכולה לשרת את המטרה המקודשת עבורה נקנתה. אם עד לרגע זה היה כאן משא ומתן לגיטימי, שכן הקונים יכולים היו לסגת בכל רגע שהמחיר נראה להם בלתי סביר, מרגע זה ואילך מדובר במעשה רמייה ציני וחסר טעם. לרוע מזלו של הנבל, הבחינו הקונים בשתי השערות המיוחדות על צוואר הפרה, שנכפפו תחת העול. גם עיניה, שהחלו לפזול לכיוון העול שהציק לה כל הלילה, חשפו את מעשה הרמייה של האיש, והקונים נסוגו מהעסקה. וכך איבד בעל הפרה את הסיכוי להרוויח אלף זהובים על חשבון היהודים שנואי נפשו.
סיפורים כאלה, המוכיחים לגויים את חכמתם של היהודים או את ההשגחה שמשגיח אלוהים עליהם, יכולים להסתיים באחד משני סופים – או שהגוי יכיר בגדולתו של אלוהי ישראל, יתגייר ויהפוך לצדיק, או שיבוא על עונשו, אם פגע ביהודים בדרך כלשהי. הסיפור התמים שלפנינו אינו מוכן לוותר על אף אחת מהסיומות האלה, והריהו מקנח את הסיפור בשילוב של שתיהן. האיש ברך את אלוהי ישראל, ואחר שם קץ לחייו. זה הרגע לשלוף את הפסוק החותם את שירת דבורה: "כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךְ ה'!"
סיפור אחר ממסכת קידושין (וגם עבודה זרה) מספר על גוי בשם דמא בן נתינא, שהיתה ברשותו אבן ישפה יקרה, ואשר היהודים רצו לקנותה ממנו עבור החושן של הכוהן הגדול. משהגיעו הקונים לביתו, נתברר כי האבן מונחת בתיבה, עליה ישן אביו של האיש. מפאת כבוד אב ויתר דמא על העסקה הטובה, כי לא רצה להעיר את אביו. בזכות יושרו של האיש ובזכות כיבוד האב שלו, נולדה בעדרו פרה אדומה, אותה יכול היה למכור ליהודים בכסף רב. כאן הפרה האדומה היא הפרס על המידה התרומית של האיש, ומסתבר שישנם גם גויים טובים...