זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַתִּפְרְעוּ כֹּל עֲצָתִי" (משלי א'). רַבִּי יְהוּדָה דְּסַכְנִין בְּשֵׁם ר' לֵוִי אָמַר: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע" - הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְראוֹתָהּ. אָמַר: אֵינִי בּוֹרֵא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ - שֶׁלֹּא תְּהֵא מְקִלַּת רֹאשׁ, וְלֹא מִן הָעַיִן - שֶׁלֹּא תְּהֵא סַקְרָנִית, וְלֹא מִן הָאֹזֶן - שֶׁלֹּא תְּהֵא צַיְּתָנִית, וְלֹא מִן הַפֶּה - שֶׁלֹּא תְּהֵא דַּבְּרָנִית, וְלֹא מִן הַלֵּב - שֶׁלֹּא תְּהֵא קַנְאֲתָנִית, וְלֹא מִן הַיָּד - שֶׁלֹּא תְּהֵא מְמַשְׁמְשָׁנִית, וְלֹא מִן הָרֶגֶל - שֶׁלֹּא תְּהֵא פַּרְסָנִית, אֶלָּא מִן הַמָּקוֹם הַצָּנוּעַ בְּכֹל הָאָדָם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָרוּם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְכֻסֶּה, וְעַל כֹּל אֵבָר וְאֵבָר שֶׁהָיָה בּוֹרֵא הָיָה אוֹמֵר: 'אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה', וְאַף עַל פִּי כֵן: וַתִּפְרְעוּ כֹּל עֲצָתִי. לֹא בָּרָאתִי אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ - וַהֲרֵי הִיא מְקִלַּת רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן. וְלֹא מִן הָעַיִן - וַהֲרֵי הִיא סַקְרָנִית, שֶׁנֹּאמַר: "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם". וְלֹא מִן הָאֹזֶן - וַהֲרֵי הִיא צַיְתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת". וְלֹא מִן הַפֶּה - וַהֲרֵי הִיא דַּבְּרָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם". וְלֹא מִן הַלֵּב - וַהֲרֵי הִיא קַנְאֲתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ". וְלֹא מִן הַיָּד - וַהֲרֵי הִיא מְמַשְׁמְשָׁנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים". וְלֹא מִן הָרֶגֶל - וַהֲרֵי הִיא פַּרְסָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה".
הפסוק ממשלי "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" מוצא מהקשרו, העוסק במתכחשים לחכמה ולמוסר, ומוסב על – על מי, בעצם? האם הנשים הן שפרעו את עצת האל? לא ברור...
את הפסוק "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע" מבארים חז"ל בדרך יצירתית. 'ויבן' מלשון 'התבונן', כלומר השקיע בינה בתכנון. אלוהים יצר את האישה לאחר מחשבה יסודית, שאל עצמו מאיזה איבר של אדם כדאי לברוא את האישה, ופסל הרבה איברים מתוך חשש שאיברים אלה יקנו לאישה תכונות שליליות (למה כל הזמן בשלילה, חבר'ה?). כל הפסילות האלה מעידות על חשש מיזוגני קשה מהאישה, ומייחוס תכונות שליליות דווקא למין הנשי: קלות ראש, צייתניות (כלומר מצותתות לדברי רכילות), סקרניות, דברניות, קנאתניות, ממשמשניות (אין הכוונה למגדלות משמשים...), ופרסניות (פורסות רגל, כנראה מה שקרוי בסלנג הגברי המכוער של ימינו 'פותחות רגלים').
קלות ראש היא תכונה גברית. נשים, הצריכות להגן על עצמן מפני עולם הגברים, נוהגות על פי רוב פחות בקלות ראש בעניינים היכולים להזיק להן, והאחריות שלהן בתחום גידול ילדים ידועה ומוכרת.
ציתות לדברי רכילות הוא, על פי רוב, תכונה של אנשים נעדרי סמכות ועצמאות בחברה, כשהרכילות מפצה אותם מעט על המגבלות של עשיית דברים בפועל, לא כל שכן על היעדר הסמכות להורות לאחרים מה לעשות. אם מעמדן של נשים בחברה הוא נחות, מה לנו כי נלין על נטיית חלק מהן לרכילות? אגב, פגשתי לא מעט גברים רכלניים בחיי.
סקרנות היא בכלל תכונה חיובית. חברה המטילה כתם שלילי על סקרנים היא חברה המפחדת משינויים ומקיומם של 'אחרים'.
אולי ישנן נשים דברניות, אך בחברה פטריארכלית חשוב מאד היכן אתה מדבר, ומי מייחס לדבריך חשיבות, וד"ל.
את הקנאה מרשה התורה רק לגברים, כזכות בלתי מעורערת. לנשים אין בכלל זכות לקנא, ואחר כך עוד מייחסים להן קנאתנות...
גדולי הממשמשנים הם גברים, חלקם נושאים בתפקידי מורים ומלמדים, רבנים ודיינים. מלכה לייפר היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
את זכותם של הגברים לייחס 'פרסנות' לנשים הם מנצלים בכל עת שמשהו במיניות הנשית מאיים עליהם, ולא באשמת הנשים. הדוגמה שחז"ל מביאים מִדִּינָה מעידה עליהם ולא עליה.
במה ברך אלהים את האשה, ברכה שהיתה לבטלה, על פי חז"ל? שתהיה צנועה. נו, באמת...
מכל מקום, מספרים חז"ל – אלוהים תכנן והמציאות צוחקת... זה המקום להזכיר גם את הפתגם המדבר על החרדות המגשימות את עצמן.
נשלים בפרק ב' בבראשית, בגרסה הקדומה, שנמצאה באחת ממערות מדבר יהודה:
וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת הָאָדָם, וַתֹּאמֶר אֶל יְהוָה אֱלֹהִים: לֹא, תּוֹדָה! יֵשׁ לְךָ מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר טוֹב?